מי אני, את שואלת? מציצה אלי מתוך עולם אחר, כמו קרן אור מגששת אחר פתח לחדור. אני קשר אמיץ של חברות נפש אמיתית, שעמדה במבחן גם בתקופות הקשות של חיבוק ונשיקה ומחמאות וגם ריב, קשר של עין אם דואגת, אהובה. ולמדתי איך שהכל תלוי ברגע קטן, בהסתכלות קצת אחרת, ולא רציתי להרוס את היופי הזה אני רגעים של אושר אינסופי, ממלא את הריאות ומרחיב לי את הלב, תחושה מדגדגת שהטוב כולו זורח רק עלי, זורם רק בשבילי, שמישהו הדליק עבורי את הכוכבים. אני בדידות אילמת בהמון הסואן, תהיות על הדרך ולאן מפה להמשיך, וכמה שברתי וכמה התנפצתי, וצמחתי כמו חיטה ירוקה בשדה רענן אני טיולים בלילה לבן ונשימה של אוויר קר, ריח של פרחים וזמזום פנסי הרחוב ודממה זוכר איך נקרעתי בין צריחות של יאוש להקלה מערפלת מחשבות שטרדו אותי ולעיתים התפוגגו להן, נספגו אל השגרה, אל הבקרים המסנוורים שאהבתי. אני שאלה אחת גדולה והמון סתירות, פונה בצומת ואחר מתחרט, גם אני כעסתי על אלוקים, וצעקתי ואהבתי ובעטתי והתמסרתי, ובכיתי מי אני, את שואלת? מסתכלת בי בעינייך השחורות, המבועתות, נופלות אל בור שאין לו תחתית-- אני אהבה עמוקה שלא מומשה, שנגדעה ביום אחד עת כף ידה נשמטה מידי, וריחה עוד מלווה אותי בלילות הקפואים, אני תהום של פחד, מכרסמת בלב ושואבת אותי אל הכלום ניכור ובריחה ושכחון ואימה העוטפת כמו תכריכים מגירות חשוכות שלא הצלחתי לפתוח, שלא אצליח לעולם. מילים שתמיד רציתי לומר, צלילים שמאז חלמתי לנגן, שירים שעוד לא שרתי, וצחוק שלא הספקתי לצחוק, קסם בשניים וחיוך של ילד, זכרונות מבליחים, וגעגוע צובט-- ואיך תעביר את כל החיים האלה לרגע אחד מי אני, את שואלת ומסיטה את המבט. בתמונה של עגלת הפינקארט בגטו ורשה אני גל העצמות השני מימין.