הצקלון
בים רגשותי מתאספים לאלפים
מועמסים בצקלוני, מכבידים, מכופפים
כל חושי מייחלים וכלים
לצקלון הזוועתי שישבור הכלים
ישא את שמי, כמודעה על מתים
יפרוץ את הגדרות אך יהרוס את הבתים
יטביע בכאב את ספינות הביזיון
אך ירוקן את הלב עד יומו האחרון
[ליצירה]
סיפור כתוב טוב..
אבל הפואנטה נהרסה מאז שהומצא לו סרט בשם "מאטריקס"..
באותו סרט לא ידוע, הגיבור בורח, מגיע לדלת, פותח אותה, פוגש את הרע, נורה על ידי הרע, ומת על ידי הרע.. (אותה נקודה בה הגענו בסיפור שלך..)
אח"כ מישהי מנשקת אותו וכך הוא חוזר לתחיה... (אם תקלעו למבחן בסגנון "מצא שני דברים זהים במטריקס והנסיכה הקסומה" הנה טיפ..) אבל על הקטע הזה כבר לא כתבת...
[ליצירה]
לא רוצה כותרת.
אין לי כח לכותרת בסגנון "מדהים" או "וואו".. לא שוות כלום הכותרות האלה.
זה אחד הקטעים הטובים ביותר שקראתי, מעודי!
כל כך הרבה חכמה טמונה בכל שורה ושורה, המטאפורות, השנינויות, הרעיון, הסגנון, העצב.
לא בטוח שהבנתי את הקשר לערבות (יש לי רעיון, ממש לא בטוח שהוא נכון), אשמח אם תסבירי (תסביר\י?) לי אותו.
[ליצירה]
לא אהבתי
אבל זה נוגע בדיוק שם בפנים, במקום ההוא, אז כנראה זה טוב.
אה, ואולי כדאי לקרוא לזה "ימים כתיקונם".
ובגלל שזה מנהג לתת כאן כוכביות (כך נראה) - כוכבית.
[ליצירה]
התחברתי.
לתיאור, למטאפורות ולסצנה.
(אגב, זו חוויה מעניינת לקרוא את השיר הזה כשברקע מתנגן משהו של לינקין פארק - גם הם סוג של ים רגוע למרות הסערות..)
[ליצירה]
'סתכל על זה בצורה הזו...
אם היא לא היתה אומרת את זה, היית מסיים את הסיפור בסגנון "את השיחה היא סיימה באנחה על חיי האהבה העלובים שלה ועל כך שלא מצאה את החצי שלה, דבר שעדיין לא נתן לי את האומץ לפנות אליה, לאחר כחצי שעה\ארבעים דקות האוטובוס הגיע לתחנתו, מנסה לענות אותי בכל מילי-שניה מהדרך וכך למרבה הבושה, הכאב ועוד רגשות כואבים שאפילו לא ידעתי שקיימים בלב האדם, ראיתי אותה יורדת בתחנה ופוסעת לה הרחק."
טוב.. לא השקעתי מיודעמה אבל העיקרון הובן, נכון?
בקיצר, c'est la vie.
אה.. וסיפור יפה :-)
תגובות