בס"ד

יום שני א´ טבת התשס"ה

הסמטה היתה מוארת קלות בדמדומי הערב בשעה שהנער נכנס לתוכה.

הוא לא ידע מה משך אותו לשם וזה לא הפריע לו, הוא כבר הפסיק לחשוב על זוטות כמו סיבות ותוצאות.

בניגוד למראיהם המכוער של הבתים מסביב, הסמטה נראתה נקייה ויפה להפליא וביחוד לאורה האדמוני של השמש השוקעת.

לאחר כברת דרך קצרה הנער שם לב כי לא נראה שהסמטה עומדת להיגמר, ובינתיים קלט מנגינה חליל חרישית בוקעת מלפנים. למרות שהיתה קלושה להפליא, המנגינה נשמעה היטב בשקט המוחלט ששרר מסביב. להפתעתו, היא לא התחזקה על אף שהרגיש שהוא מתקרב יותר ויותר למקורה.

בינתיים השמש נטשה אותו, ממשיכה בדרכה להאיר במקומות רחוקים אחרים והוא נשאר בחושך כשרק קצת יותר מחצי ירח מלווה אותו בדרכו.

רק אז ראה הנער את מנגן המנגינה.

היה זה זקן עטוף בגלימה כהה ומבריקה ומשובצת בכמה טבעות מתכת. לאורכן היה שזור חוט שתפס משום מה את עינו של הנער. על ברכי הזקן היתה מונחת לה קערה עם כמה גושים שנראו כלבבות אדם.

הזקן התעלם מהנער והמשיך לנגן, מנענע את ראשו בזמן שניגן בחליל העשוי בצורת עצם ארוכה. הם נעו ביחד - הזקן והחליל - רוקדים עם המוזיקה כשפעמים הזקן הוביל ופעמים החליל.

הנער נשאר להקשיב עד צליליה האחרונים של המנגינה. היא לא היתה יפה במיוחד. היא לא היתה נוגה מדי או מתוקה מדי, אבל היה בה משהו שמשך אותו, משהו שקט ומפתה. היה בה ניחוח של העבר המתוק, ההווה המר והעתיד הרחוק ששמשו בה בערבוביה.

"איזו מנגינה זו?" שאל הנער

"זוהי מנגינתם של החיים" ענה הזקן, ממשיך להרכין את ראשו לעבר החליל. הנער שם לב שכשהזקן דיבר, החליל ליווה אותו בשריקה חלשה, כמסכים לדבריו.

"מנגינה של החיים לא צריכה להיות חזקה יותר? מרשימה יותר?" שאל הנער

הזקן הרים אליו את ראשו "הרבה חושבים כך" ענה בעצבות.

הנער נדהם, עיני הזקן היו סתומות ו... היה קשה להבחין בוודאות בחשיכה אבל היה נראה שעורו של הזקן היה בצבע טורקיז תכלכל.

"מי אתה?"

"בצעירותי חלק הכירו אותי כ´קופידון´, חלקם הכירוני כ´ארוס´" ענה הזקן.

"קופידון? ההוא שגורם לאנשים להתאהב באחרים על ידי חצים מהקשת שלו?" שאל הנער.

"לא, זאת מעולם לא עשיתי. האהבה תמיד באה לבד, אני הייתי יורה רק כדי ללמד אותם. ללמד שאהבה לא יכולה לבוא בלי כאב"

הנער החזיר את מבטו לחוט שלופף מסביב לגלימה. "כן" ענה הזקן "זה המיתר של הקשת, השארתי אותו כאן כדי שיהיה לידי גם עכשיו. שיזכיר לי..." לא פירש.

הנער שתק והמשיך להתבונן בו, מבין מדוע הגיע לכאן.

"בוא" הזמין אותו הזקן "שב לידי". הנער התיישב לידו. כשהתיישב, הבחין הנער במפתח גדול שהיה תלוי על צווארו של הזקן.

"המפתח?" ענה הזקן לשאלתו "איני יודע, הוא הועבר אלי מקודמי, ואף הוא לא ידע. ההשערה שלי היא שהוא סמל. סמל לכך שכל דבר ניתן לפתוח, וכל דבר יכול להשאר סגור. אתה מבין?"

הנער חשב על כך והנהן.

"אגב, איזו שנה זו?" הנער ענה לו והזקן הצטחק "וואו! אתה מכיר אותי למרות שעדיין לא נולדתי" הסביר, "זמן לא משנה כאן במיוחד".

הם המשיכו לשבת זה ליד זה, חולקים את נוכחותם עד עלות השחר.

עם פסיה הראשונים של איילת השחר בשמיים הקרים אמר הזקן "אני צריך..." ושתק.

הנער התקרב אליו קמעה ונגע בידו. "זה בסדר, אתה יכול ללכת". הזקן חייך אליו באישור, הניח בצד את המפתח וקערת הלבבות ונמוג עם החליל אט אט עד שנשארה רק הגלימה, מכסה על בליטה כלשהי.

הנער ענד לצווארו את המפתח, הרים את הגלימה וגילה מתחתיה חליל עצם נוסף בצבע תכלת-ירוק חלש.

הוא הניח את הגלימה בצד, לא מרגיש ראוי עדיין ללבוש אותה, והרים את החליל. אז נזכר, ולקח את קערת הלבבות, מבחין כי עתה התווסף לשם לב נוסף. הוא החל להניע את ראשו בעיניים עצומות, ועם התנועות החל לנגן בחליל מנגינה חרישית, מנגינה ללא זמן ומקום.

ובמקום אחר, בזמן אחר, נער אחר נכנס לסמטה.