נפשי המחורצת מעמל היום יום נרעדת מתחושת הרוח הסתווית החודרת בינות לבקיעים. הגשר צר מאוד, ולעיתים הוא צר מידי. ובין שמיים מזהירים בלובן לדין המים וריח הגשם אני מתהלכת על בהונותיי יחפה ונעלי העור מיותמות בידיי, קלה. אולי קלה מידי מכובד חטאים שנסחפו עם הגלים, ומעשים עדיין אין בי. אני דופקת בפתח אוהלך שולי שמלתי הלבנה בה חוללתי ביום הכיפורים מוכתמים כבר באבק הדרכים, וראשי נמלא טל קווצותי רסיסים רסיסים. קוראת לך בקול סמוק ורך. נכלמת, מתנחמת ביודעי כי תפתח.