צריכים היינו לבכות
היום ראיתי
שיֶיֶרת-ילדים בקיטנה של קיץ
ארוכה ארוכה...
ונער אחד נוהג בם
תלבושת אחידה להם
ואותו הילקוט על גב כולם
וכשהמבוגרים עוברי הדרך
הביטו בהם וחייכו
לנגד התום
כשהם חייכו אני
חשבתי לעצמי
שצריכים היינו לבכות.
[ליצירה]
צריכים היו לבכות
אז בכיתי.
שלוש פעמים קראתי את השיר.
שלוש פעמים הבנתי קצת אחרת.
האחרונה - עם הדגש מול תום שנשכח - הביאה את הדמעות.
שיר מצוין. מחלחל בעדינות.
[ליצירה]
רק רציתי שתדע
שבטירוף היומיומי והלחץ לקראת --- הרבה דברים שיש לי לעשות.
אני כאן
ואני קוראת ורואה את היצירות שלך.
והן נהדרות בעיני.
אחת-אחת...
סוערה.
[ליצירה]
תיקון טעות
לסיפור (הקצר- כולו שני דפים פורמט כיס) של עגנון קוראים "המניין" ולא עשירי למנין. אלא מאי, אילו אני הייתי עגנון הייתי בודאי קורא לו 'עשירי למניין', לפי שכל עניינו באותו חולה שנתרפא דרך נס ומפתחו של עולם הבא קם והתגבר כארי להיות העשירי למניין למען לא יעבור על החבריא הקדישא יום אחד ללא תפילה במניין ח"ו, אלא מה אעשה שמתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי לא שי ולא עגנון אלא זר בתוכם וג'ו
[ליצירה]
קהות החושים מובנת, גם אחרי הרף עין של 60 שנה. השאלה היא אם משלימים עם זה, וגרוע מכך עושים מזה אידיאולוגיה, או בוכים על זה.
ואצ"ג בהקשר זה --
"...היהדות הישנה, הפשוטה, שמנתה את ימיה וירחיה כפי הלוח העברי שלה, מקדם מלכות, ולא כפי הלוח הגויי, ידעה: מה-השעה-שלה-בעולם ומי הוא העולם הסובב אותה.
היא לא קראה ספרי היסטוריה בשבעים לשון, אבל היא קראה תנ"ך ומדרש, ש"ס ואגדות, ומגילת איכה וקינות. ממזון זה ניזונה לדורותיה וידעה מניסיונותיה יום-יום: מי הם העמים סביביה; וחשבה לנס: כל יום וכל שעה שלא קם עליה המבעיר-בתיה והורג-משפחותיה..."
אורי צבי גרינברג.
תגובות