שוב, הוא ניסה לקבור את עצמו. הוא מילא דליים של חול, מתלולית העפר שליד הבית. חפר לעצמו בור בקצה החורשה, ושפך. הוא שפך וזעק, עם כל הגרון, במלוא הפה. לשפוך חול ולצרוח, זה היה המוטו. הוא לא רצה למות בתליה, או בכל דרך אחרת. הוא חשש שהם יקברו אותו, שידיהם השנואות יגעו בו. לא נשארה לו ברירה, אלא לקבור את עצמו, שלא יגעו בו הנבלים. כבר שנים שיד אדם לו נגעה בו. לא חיבוק, לא לטיפה ולא טפיחה על שכם. אפילו לחיצת יד הייתה אסורה. שערו גדל פרא, שיניו קהו בצבעים של שחור וצהוב, ופרוסות העובש שבהם מיצה את ארוחותיו, לא תרמו למראהו: עיניים חומות מזוגגות, מטיילות בפחד מתרוצצות אנה ואנה, גוף צנום ודלוח, שכבר מזמן הפסיק לצפות. הוא שלח את ידיו בפעם המי יודע כמה, ורוקן עוד דלי פלסטיק, מלא בעפר. מחשבותיו כבר לא התרוצצו בראשו. רק ידיו נשלחו במין מונוטוניות מטריפה מאיצות עצמן למלא את המשימה שבה פתח. בערך בזמן חצות, עת הירח עמד בתבור השמים הוא נתקע. החול כיסהו עד מותניו, ואל הדלי הקרוב לא הגיע בעזרת ידיו הגרומות. הדילמה הייתה קשה, אם יצא-יהרוס את עבודתו והקץ ירחק ממנו שוב. אם ישאר, הקץ גם ירחק, וגם לא יהיה לו נסיון שני, אז הוא יצא. תנים החלו לילל מרחוק. הוא צעק להם, שיבואו, שיאכלו אותו, שלא ישאירו עצם. הוא ישב חיכה עד אור הבוקר, ומשלא הגיחו, פנה עורף והלך. הוא חזר לחדר שלו, בבית הקטן שבקצה העיירה. ידיו גיששו באפלה, שולפות שקית תפילין דהויה. הוא הרים את השקית בכבדות ופנה להתרסק שוב אל מזח המציאות שבדמיון חייו.