פוסע בין שבילך. נמשכים ואפלים הם, אבלים. פותח עוד דלתות- לוטות בערפל. והערפל-לא נגוז, וחלום הבלהות הזה, לא נמוג. ובעוד כך, נגול לעיני שדה נימיך, עצום הוא ורחב ידיים. אך, גבעוליך קטומים, וגם השלם-יבש. פוסע בשבילך-מבוסס בדם נפשך, שוחה בים דמעותיך, מנסה לעמוד בפרץ. ומתיימר, להשים רטיה בידי הקטנות- על פצע שפערו החיים.