שנים זה מכבר, שכוחו איננו במותניו. זוכר הוא את ימי ילדותו כעלם חמודות, מביט בעיניו הגדולות והתמימות בדרך. סוקר היה את דרכו, בוחן וחוקר כל פרט, כל זיז סלע, כל סימן. שמחה וחדווה האירו את פניו, שכן, שמח היה בדרך והיא-האירה לו פנים. כך היה בימי עלומיו, היה מהלך בדרך וחובק מטמוניה. כל שיח, כל סלע, כל פרט פדרך היה בשבילו כמו מקור מיים חיים. מהדרך היה שואב כוח להמשיך הלאה, להתקדם, לשאוף לעוד. אך עתה, עיפתהו הדרך. זקן הוא ובלה. עיניו כבויות והזיק הילדותי נעלם. הוא עוצר לרגע בצד הדרך, משעין גבו על סלע גדול ומנסה לסדר מחשבות. מֶה היה לו. הוא תר בעיניו אחר הילדון ההוא. אך לא לזמן רב מנוחתו. רוחות החיים מנשבות, מזרות בפניו חול מדבר לוהט, והדרך עוד ארוכה. לרגע, הוא מאמץ את עיניו להביט באופק הרחוק, ובראותו רק חול, הוא סוחט מעיניו לחלוחית אחרונה של רחמים עצמיים, לוקח נשימה עמוקה וממשיך לצעוד.