(למישהי שהכרתי לפני זמן רב, בחיבה אין קץ) ******************************** הברסלבר ישב על כסאו, בהה בעולם שמסביבו ומלמל לעצמו בשביעות רצון: 'אין יאוש בעולם כלל. אין. אין יאוש.' חרון אין אונים הציף אותי. אחזתי במעילו ונערתי אותו בכח, בנסיון להחזיר אותו לעולם, למציאות. 'אין יאוש, מה? אין?? חסיד שוטה!! חסיד שוטה!! יש, יש יאוש. רק יאוש יש. אין עוד מלבדו, רק יאוש!!' ובדברי קרעתי מעלי את בגדי, את עורי ובשרי ועצמותי והיאוש זינק ופרץ ועלה מתוכי, מוצק וגועש וצורב, עלה והתמר ונצב מעל שנינו, סלע גדול ובודד של יאוש, מתנשא מעלי ומעל הברסלבר, נועץ בנו את מבטו המלגלג, המתגרה, וגלים, גלים, של תקוות אבודות מתנפצים אליו, הומים ובוכים, ולא שוחקים את עוצמתו המוצקה ולו במעט. רפיון וחולשה אחזו בי. 'הרי לך, הרי לך יאוש. התכחש אליו, התכחש אליו עתה.' הברסלבר לא ענה. הוא רק קם, ורמז לי לבוא בעקבותיו. הוא ניגש אל מרגלות הסלע, הביט מעלה, אל ראשו, והחל לטפס בשתיקה. הלכתי אחריו. אין זה קל, לטפס על סלע היאוש. אבניו מרות, מחודדות, תולשות בבשר החי. כל צעד מר וקשה מקודמו. והקשה מכל הוא חוסר התוחלת, כי מה הטעם? מה הטעם בטיפוס? מה אעשה כשאגיע לפסגה? אפילו העובדה שהיא שם אין בה בכדי לעודדני לטפס. אבל הלכתי אחרי הברסלבר, מסיבותיו הוא. פעמים אינספור חשבתי לוותר, לשמוט את עצמי וליפול מטה, להתנפץ אל הגלים ולשקוע בתרדמת חידלון מבורכת. אבל כל פעם שעמדתי לעשות זאת, שמתי לב שאני קשור אל הברסלבר בחבל מטפסים, וליבי לא נתן לי לגררו עמי, חסיד שוטה, חסיד שוטה.... לבסוף הגענו. איך הגענו, אינני זוכר. אך הגענו. פסגת הסלע היתה מדבר שחור וסלעי, ארץ מתה ועקרה, ללא צמח, ללא חיים, רק השמש להטה וחיממה את הקרקע, צורבת וחורכת את כפות רגלינו. פניתי אל הברסלבר, שעמד שם שמוט כתפיים. רציתי לצעוק עליו שוב, על שהביא את שנינו אל המקום הנורא הזה, ואז ראיתי אותו. בקצה המרוחק של הסלע, הוא ישב שם, ראשו בין ברכיו וכתר ברזל על ראשו. מלך היאוש... מלכה של הארץ האיומה, הדוויה, הצמאה. שכחתי את הברסלבר, שכחתי הכל, והתחלתי לרוץ אליו, כשרק מחשבה אחת בראשי: להכות אותו, להדוף אותו מראש הצוק, להפיל אותו, שילך, שימות, שיעלם, אולי כך יוקל הכאב במעט, אולי כך ישכוך במידת מה היאוש הקודר, המצמית, חסר התוחלת. מלך היאוש ננער לקול צעדי, והרים את ראשו כדי שיוכל שאוכל לראות את הבאים. אך לא היה שם איש. רק השמש זרחה אל תוך עיני, והים בהק באלפי זהרורים, ובאמת, כבר הספקתי לשכוח כמה יפה נראה העולם מגובה רב כל כך.