פגשתי אותה לראשונה לפני זמן רב. היינו, שנינו, צעירים מאד; ילדים, אפשר לומר. כן, ילדים היינו. והיא היתה הילדה היפה ביותר שראיתי מימי. יפה, וחכמה, ואהבתי אותה. אנשים נוטים לראות אהבות ילדות כדבר נעים, שאפשר להתרפק עליו בשנים לבנות שיער. אבל החווייה הראשונה שאני זוכר מהאהבה הזו, הרגע בו ידעתי, היא הדמעות: שכבתי במיטה, ניסיתי להרדם, חשבתי עליה ובכיתי. בלי סיבה, לא בגלל שלא היתה שלי, או בגלל משהו אחר שמספרים עליו בספרים. בכיתי כי הייתי מאוהב, בכי חסר הגיון. אולי פחדתי מהרגש הזה, הזר והמוזר, אינני יודע. פה ושם, מדי פעם, הייתי פוגש אותה, היינו משוחחים מעט, אינני זוכר על מה, אני רק זוכר את הרגעים האלה, בהם היא ישבה ודיברה איתי, פעם אחת היא לחשה לי משהו באוזן, והדגדוג הזה נשאר לי שם, עד היום. לא העליתי בדעתי לספר לה, זה לא היה שייך, לא יתכן, אפשרות שנדונה רק בחלומות הפרועים, המוזרים. זו היתה אהבה שנגזר עליה להוותר כזכרון, מהרגע בו נולדה, אבל אז עוד לא ידעתי זאת. ואז הגיעה תקופה ארוכה בה לא ראיתי אותה. אחר כך נודע לי שהיא עברה לגור במקום אחר, אבל מדי פעם היתה מגיעה לסביבת מגורי: אני יודע זאת, מפני שראיתי אותה פעם אחת. הלכתי ברחוב, וירד גשם, ולפתע היא הגיעה, מעבר לפינה, רצה ושערה השחור ספוג מים. זיהיתי אותה- בוודאות, אי אפשר לטעות, היא נותרה הילדה היפה ביותר שראיתי מימי. אני לא בטוח שהיא זיהתה אותי, היא מיהרה. אבל את פינת הרחוב הזו זכרתי, ובמשך שנים רבות רבות אחר כך הייתי נוהג להאריך את הדרך כשחזרתי מבית הספר ולעבור שם, בתקווה שאפילו אני לא האמנתי בה שאפגוש אותה שם שוב, במקרה. *** יום אחד, כשעברתי שם, פגשתי אותה. היא חייכה כשזיהתה אותי. לא ידעתי מה להגיד, מה לספר, אבל אחרי כמה רגעי מבוכה השיחה התעוררה וקלחה לה, כאילו היינו מכרים ותיקים. דיברנו במשך שעות, כאילו להשלים חסר של חמש שנים, ומאז לא נפרדנו. עד עכשיו היא אוהבת לשמוע את הסיפור, על איך הייתי מאריך את הדרך כדי לעבור באותה פינת רחוב. היא אומרת שזה מזכיר לה את 'עפיפונים' של רומן גארי, וכמה יפה שדברים כאלה לא קורים רק בסיפורים. *** רק בסיפורים... כנראה שכן, באמת, רק בסיפורים. זה מוזר קצת, איך שדמותה קרמה עור וגידים בדמיוני. אינני זוכר כמעט שום דבר אודותיה: אבל בראשי היא הפכה להיות אידיאלית, מושלמת כל כך, והייתי מתגעגע אליה, מבין את האווילות שבזה ועדיין, מדי פעם, מתמכר לגעגועים. עברו עוד שנים, גדלנו, שנינו. לפחות- אני גדלתי, לגביה זה היה רק ניחוש: סביר להניח שגדלה ביחד איתי, על אף שדוד אלברט סיפר לנו שהזמן נע אחרת לצופים שונים, יש להניח שהוא נע עבורה באותו קצב. אבל עובדת גדילתה לא שינתה את תמונתה בעיני רוחי, הילדה היפה ביותר שראיתי מימי. ואפשר לומר ששכחתי אותה. רק מדי פעם, הייתי נזכר בה בחיבה, מתבונן באותו איזור בנפש שהיא תפסה, התמקמה בו ולא נראה לי שאי פעם תעזוב. וזהו, כמעט. עד שקיץ אחד, לאחר תקופה בחיי שהיתה עגומה ומתסכלת, רוויית יאוש, מצאתי את עצמי מול המחשב, מקליד קטע, שופך את יאושי המר לתוכו. כתבתי את הקטע בבת אחת, בלי תיקונים, בלי הגהות, ובדחף רגעי הדפסתי אותו. בגלל טעות מוזרה בנתיבי הסיליקון של המחשב הדף הודפס פעמיים. עותק אחד עבורי, והעותק השני..? לא ידעתי. שמרתי אותו איתי וחככתי בדעתי מה לעשות בו. הרגשתי רצון עז לחלוק עם מישהו את הרגשות הללו, אבל פחדתי לדבר עם מישהו שאני מכיר. התביישתי. רציתי מישהו אחר, שיקשיב, שיבין, שיהיה לי הסכין. לא ידעתי את הכתובת שלה. ידעתי רק את שם היישוב בו גרה. אחרי התלבטות ארוכה הכנסתי את אחד העותקים למעטפה, כתבתי הסבר קצר, בלי להזדהות, כתבתי את הכתובת הקצרה שידעתי על המעטפה ובתור כתובת שולח כתבתי כתובת אימייל. כתובת אימייל שהוקמה במיוחד לכבודה, שתהיה רק שלה. אולי, הרהרתי, רק שלנו. *** למרבה ההפתעה, המכתב הגיע ליעדו, והיא ענתה לי. היא רצתה לדעת מה הוביל אותי לכתוב את הקטע. הסברתי לה, בערך, והיא ענתה לי. לשמחתי הרבה היא לא ניסתה לחקור ולבדוק מי אני. היא הבינה אותי כפי שאף אחד אחר לא הבין, היא ידעה שאני זקוק לאוזן שתקשיב, למישהו לחלוק איתו. אחר כך היא סיפרה לי שעצם הרעיון של התכתבות וירטואלית עם מישהו מסתורי שבתה את דמיונה. מדי פעם היא ביקשה, בעדינות, רמז: אבל התחמקתי. אחרי שנה של מכתבים קיבלתי ממנה אימייל קצר: היו כתובים בו מקום, תאריך ושעה, ושתי מילים: אחכה לך. הגעתי. היא ישבה שם, על המדרגות, והיתה, עדיין, הילדה היפה ביותר שראיתי מימי. *** לא בדקתי אימייל שלשה שבועות אחרי ששלחתי את המכתב. אחרי שלשה שבועות העזתי להציץ, והיתה שם הודעה. זו היתה היא: אבל ההודעה היתה קצרה, ובאנגלית, מפני שאז לא היה עדיין אימייל בעברית. היא בקשה ממני לא להתייאש, ושלא אפחד להתקשר אליה. אבל אני נתקפתי בהלה. פתאום הרגשתי שהדבר האחרון שאני רוצה הוא לעמוד בפניה ולהזדהות. כתבתי לה כתשובה אימייל ארוך ומבולבל, ובו ביקשתי סליחה, ואמרתי שאני לא מתכוון לגלות לה מי אני, ששלחתי לה את הקטע רק מפני שרציתי לתת אותו למישהו, ובחרתי בה מפני שהיא מהווה זכרון נעים עבורי, ושוב ביקשתי סליחה. ואמרתי שאולי אשלח לה מדי פעם מכתב. וזו היתה אמת: כל מה שכתבתי היה אמת. *** היא ענתה לי. היא אמרה שהבינה. *** היא לא ענתה לי. כשניסיתי לשלוח שוב אימייל, הוא חזר. מסתבר שחסמה אותי. החרטה אכלה אותי. הרגשתי שעשיתי טעות איומה, שטות ילדותית ואווילית, שהיא בוודאי כועסת עלי ואולי גרוע מכך, מבוהלת וחוששת שאיזה מטורף החליט לרדוף אחריה. לאחר שבועיים בדקתי שוב את תיבת האימייל שלי, והיתה שם הודעה ממנה. קצרה ותמציתית. היא טענה שם שהיא יודעת מי אני, ושאיננה מעוניינת במכתבים המקושקשים שלי. ושאם אני רוצה ליצור קשר איתה, שאתקשר, היא לא תקבל ממני יותר אימייל. היא בקשה שאתקשר, לפני שיהיה מאוחר. *** בררתי איכשהו את מספר הטלפון שלה, והתקשרתי. היא ענתה. 'מי זה?' 'שלום', עניתי. 'אני בילבו'. 'אה. אז תשמע, אין לי כח למשחקים המטופשים שלך. אם אתה מעוניין במשהו, תגיד לי. אם אתה מחליט להמשיך ולהטריד אותי, אני פונה למשטרה.' היא לא באמת ידעה מי אני, היא רק רצתה לגרום לי להתקשר. ניסיתי להתנצל חלושות, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. זו היתה טעות איומה, טעות איומה. *** האמת היא שבאמת כמעט התקשרתי. אבל ויתרתי. מאז עברו עוד כמה שנים. העותק ששמרתי לעצמי מהמכתב אבד זה מכבר: יום אחד, ברגע של התרוממות רוח, חשתי שאינני זקוק לו יותר, הלכתי לטייל בגשם והשארתי אותו מונח על ספסל. לפני כמה ימים שיחזרתי אותו, בערך: פירסמתי אותו כאן, תחת הכותרת 'סלע היאוש'. הקטע המקורי היה טוב יותר, נראה לי, כי הוא נכתב מתוך רגישות גבוהה יותר לשבר שבי, ועל כן היה שלם יותר, אבל יש דברים שלא חוזרים. וזהו, כמעט. לפני כמה חודשים הייתי בחתונה של חבר, ולפתע ראיתי אותה שם. כל הערב רק חשבתי עליה, ניסיתי להמציא שיטות לגשת, להגיד לה שהיא מוכרת, ואז 'להזכר'. חששתי שהיא באמת ניחשה מי אני, על אף שזה לא היה סביר, ושהיא תדרוש הסברים. ומצד שני לא רציתי להעמיד פנים, ולרגע חשבתי שאולי פשוט אספר לה, להוריד מעלי את הנטל. לבסוף היא הלכה. על אף שעמדתי לידה כמה פעמים היא לא הראתה סימן שהיא מזהה אותי. זה לא מפתיע, עברו שנים רבות ואני מסופק אם בכלל זכרה מי אני. אבל אני זיהיתי אותה בבירור, כל השנים שעברו ודבר לא השתנה. הרבה פעמים לפני כן ניסיתי לדמיין איך היא נראית היום, אבל זה היה מיותר. אי אפשר היה לטעות. גם כיסוי הראש שלבשה לא יכול היה להסתיר את העובדה שהיא הילדה היפה ביותר שראיתי מימי. ************************ הסיפור הזה, רובו ככולו אמיתי. זמן רב שמרתי אותו, ואת הקטע המדובר, בתוכי. אני מפרסם כאן את שניהם, בתקווה שאולי יום אחד היא תקלע לכאן, תקרא, תבין, ותסלח לי.