התמהון היה מרוח על פניו: מדוע לא יותר, האם חולה את? אמנם, השבתי לו אותם ריקם, איני רוצה בכך. לא עוד. כעת מעדיפה אני לרעוד בקור בחוץ. להתכרבל בחסרונות שלי. ומי יאמר לי שאני טועה? ואם ארצה גם אבלה ימי במסבאה, או על הצוק, עוד מייחלת למילים שלא יצאו, ולמילים שיעלו ויכסו חורים בקיר ישן. מי יאסור זאת עלי? אתה? ונשברה. הלהבה שלי שורפת אור חדש היום, תאוותיה הן שונות. מוכנות לפרישות ולקדושה, לא מבקשות הן דברים רבים. רק אחד - כל אחד - רק אחד הן מבקשות, את ההכי גדול שיש, והעיקר, שהשאר יהיה תפל, זר שחור לפרח הלבן.