כשקם בבוקר, שטוף זיעה, ידע בדיוק מה הוא אמור לעשות. גם ידע שיעשה בדיוק את ההיפך. הוא הבין שלמחוק זה העיקר. את הסיפור שלו הוא צריך למחוק, ולא לכתוב. "ככל שתמחק יותר", אמר לו פינחס, בחלום, "זה יהיה טוב יותר. זה יהיה יותר זה. ומה שבא בהתחלה זה פרץ עכור, בראשיתי. תוכל להתעלם ממני, אני יודע, אתה יודע גם, אבל את המציאות לא תוכל לשנות". הוא יכול רק לבקש. קפץ במהירות מהמיטה. לקח את הסקטים הממונעים שלו ועלה על הקיר. המוזיקה הגבירה את הקצב, וצמחי המים נעו בהתאם. "כשסב סבי הקדמון התחיל להתעניין בבורא עולם, לא היה איש להנחות אותו. תוך כדי הליכה, דברים נעשו ברורים יותר. מילים הפכו למציאות, מציאות הפכה לאידאולוגיה, אידאולוגיה שעמדה בנסיונות". מחיאות הכפיים שעלו ביציעים, החרישו את המוזיקה. אחר כך היה שקט גדול. הכל ציפו לשורה התחתונה. השקט נמשך, נמתח. והנה, על מין רפסודה רתומה לנחשי הים, ומבלי שיבחינו בדבר מהקורה סביבם, התקדמו למרכז הבמה. העוגן מוטל, וחבל הרפסודה נקשר לאחת מרגליו של הפיל, אך הם בשלהם: - בי"ת. ארץ - בלגיה, - עיר - ביאליסטוק, - חי - אהה… ברבי. - אבל ברבי זאת ילדה! - ברבי זאת חיה! - ברבי זאת בובה! - שהוא יחליט, זה שם, שדיבר כל הזמן! "נדמה לי שברבי זה סוג של חולדת שלגים, אבל אני לא חושב שלזה התכוונת". הוא ניסה להיות הגון, אבל יצא לו רק צודק. "כשמשתדלים מגיל צעיר לחלק את העולם לפי האות הראשונה, זה מבטא את הדחף הבסיסי לסדר. אצלנו לא היו דברים כאלה, פינחס ראה בזה צעד חתרני. הוא היה מחליף את שמות הארצות מדי פעם, ולפעמים גם את שמות כל העצמים הדוממים. לנו הוא לא גילה מזה כלום. היינו מתעוררים ומגלים באיזה בוקר שלמפה קוראים כיפה ולממחטה קוראים החלטה. בהתחלה לא הצלחנו לדבר, בסוף התייאשנו ונשארנו עם המילים הלא נכונות. כך לפחות הצלחנו לדבר בינינו. מפינחס התרחקנו יותר ויותר". זה היה פחות גרוע ממה שזה נשמע, והוא התחיל לצחוק. הם נדבקו בצחוק שלו. הרפסודה שקעה ונחה על קרקעית הבמה. נחשי הים התרחקו אל היציעים, תפסו מושבים טובים, והשתדלו לא למשוך תשומת לב. הוא ירד מהבמה והתיישב. הם התיישבו מצדדיו. דברים לא נעשו ברורים יותר. מילים לא הפכו למציאות, מציאות לא הפכה לאידאולוגיה. הוא לא עמד בנסיון.