אתמול חיכית, לא ידעת למה. נמצאת פותחת פעמיים נוספות, אולי בכל זאת מישהו, ולא. חנות הבשמים הזאת מוכרת כרכומים, יהלום ומיניאטורות לכשפים, ולא יודעת לייצר לך בית. בכית אליי, אני שמעתי, אבל את לא ראית. ועל קירות ומדפים היו פזורים לך בגאוותם החמקנית, כל שירי הסתיו, וכל שירי הגעגוע הלבן, חונקים אותך שותקת ביופיים, ולא זוכרת שנשמת אי פעם מאויר בשום פחות, חופשי יותר. כמו כלבלבון את בעיניי, כשאת נתקלת בקירות של שעות הלילה היפות המאוחרות, מעוטרים בתהומות הנפשות שהוארו לרגע היצירתי ונרשמו אלייך. וכן את בעינייך, ראיתי זאת. כלבלבותך עשקה ממך את שארית העוז. אתמול. כך שבאמת, לא היו הדברים מעולם. ולא היית מסוגלת לראות בחרסינות הקטנות, את אחותך. אין לך תקנה. היום, ומילה אחת לא על אתמול, שנשכח עם כל מה שקדם לו, גמלת חסד עם עשר נפשות. תודה נרגשת, בת צחוקך, ופעם הערה ארוכה יותר, על איפה שזה נגע בך. כוכבת התגובות מספר אחת, הן זה הוא תואר מפוקפק מעט, שלא לומר שנוא, אבל ביום כמו היום את חופשייה מהעיניים הרעות, ומפעמון הזכוכית הרגיל. עוד כמה, עם חיוכים כאלה וכאלה, ותוכחה אחת, אוהבת מכולן. ספרתי לך הכל, שמרתי לי בצד, ידעתי שיהיה גם מחר. מחר, ודאי, בלשון הווה, וגם אתמול וגם היום עבר. כשאת מספרת לי, (ברור לי ממקומי הצחוק שבעינייך), סיפורים על אחותך, הקטנים המצחיקים שמלווים אותך מחר. אפשר לומר שהוקל לך, כבר לא זוכרת מה היה אז הכאב. וגם את המילה הזאת הנחת מזמן, כי אין בה להלום דבר ממך.