מול ירח בן יומו זרקה השמש גרמיה, וסגול הרהיב אתנחתא נוכח פני זקף גדול. נהרה פשטה בסתרי לבבי מנחמת עצמי, טפחא, טפחא, על מגח קרני פרה מאמש, לכדי תלישתה גדולה. כה חשקתי כרבלתה בסתרי המדרגה, אך עולה של השלשלת בי היתכה תלישתה קטנה. כי גרש אותי עילוי אל פאת יתיב מונח, ופזר מרכא רביע לבשרני- סוף פסוק.