בפרשת שמות ובכלל בספר שמות
לא בכדי הכותרת של השמות תופסת מקום נכבד ביותר. התורה פותחת בשם המהות של השבטים . ממשיכה בשמות המילדות כטעונים גם הן מעלימה בכוונת מכוון את שמות הוריו של משה ואף את אחותו והכל כשישיגע השם : "משה" נהיה פנויים ליתן לו את ערכו המכריע - כמושיע
התורה מבקשת ללמד אותנו לענין זה כמה מושכלות חשובות ביותר.
קודם לכל ותחילה ההבדל בין מהות שמו של הקב"ה לשאר שמותיהם של בני האדם ויהיו מי שיהיו.
שמו של הקב"ה בעולם האמת או העליון לעולם הוא שם אחד במהות ובמבטא
לא כן עלי אדמות......
עלי אדמות שמו הוא בעבורנו כמראה המשקפת אותנו ואת רמתנו המוסרית והערכית
בהתנהגות שלנו אדם לאדם ולבריאה בכלל.
בענין זה אנו מצויים במסלול אתגרי של שאיפה להפוך גם עלי אדמות את שמו של הקב"ה לשם אחד... של של הוויה
המצביע על חיבור של "אחד" מול "אחד"
האלוהים מכאן והאדם מכאן..
אצלנו בני האדם המצב הפוך ננקב לנו עם לידתנו שם אחד המיוחד והמבטא עולם אישי שלנו ואתגר החיים כולו :
לפרוט אותו את שמינו האישי לפרוטות אין סופיות שיבטאו יחס שותפות ומעורבות עם אחרים עם הזולת.
בקיצור להפוך את מסר השם האישי לפוטנציאל בלתי נדלה חברתי אנושי.
על כן הדינאמיקה סביב השם האישי של כל אחד מאתנו היא למעשה מציאות בלתי פוסקת הולכת ומתפתחת בעליות ובירידות
אם זכו ההורים [כיוכבד ועמרם] הרי שבחרו הם בשם שכל מהותי היא ממנו והחוצה והלאה : לכלל.
ולא רק החוצה לכלל אלא בפונקציה האופטימלית הגאולית :"מושה".
שמושה וגואל כל אדם גזול כעשוק.
זו הסיבה אגב שבתרגיל מעניין התורה העלימה לכתחילה כאמור את שמות יוכבד ועמרם על מנת שתשומת ליבנו תופנה ביתר שאת לשם "משה" [אין זו טעות נותני השם למשה לכתחילה היו הוריו]
..........
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת,אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
 והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם