בצדקה רב להושיע"
בגאולת הקץ, שאנו נימצאים בתחילתה , בית המקדש השלישי, יהא גם : "אחד" גם במובן הגלובלי.
לא רק כביטוי לאחדות עם ישראל, אלא לאחדות כל בני האדם כולם.
לכן גם ברור עד כמה חשוב שהליבה שהגרעין הקשה [עם ישראל] ישכיל למהר להתגבש לאחדות של : "אחד".
בלי ההתגבשות ה"אטומית" של הליבה
לעולם לא תהא התקדמות פריפרית מקיפה.
ושאלת השאלות.
כיצד גרעין זה [עם ישראל]ישכיל סוף סוף, להגיע לאחדות אל מול הקטבים הקיצוניים שמתרוצצים בו.
והנה, כאן בדיוק, נקודת המפתח. הפתח לתפנית מצויה בתובנת היסוד הבאה:
בגאולת הקץ, בניגוד לגאולת הביניים של מצרים, אחדות עם ישראל, תושג בה לכתחילה דווקא, סביב הרעיונות החברתיים הנעלים[ ולא כפי שסוברים בטעות החרדים כי בחזרה בתשובה דתית].
זה בדיוק עיתה הנשגב של תורת ישראל לאחד תחת כנפיה את בני האדם כולם ודווקא סביב הערכים החברתיים הנעלים שלה.
לא בכדי, חזינו במאה שעברה, כיצד כל השיטות החברתיות החילוניות קורסות אחת לאחת ומרחיקות אותנו מהאתגר.
הגיע עיתה של ההשקפה התורנית החברתית, להשתכלל לכלל פיסגתה.
ליתן את פתרונותיה האלוקיים האופטימליים, לתפנית המיוחלת .
לספק לכל העולם את המודל לחברת מופת.
"בצדקה תכונני"
מתי אםכן, יבנה בית המקדש, או...
נכון יותר מתי נזכה לקיים:
"ובאת שמה".
כשנהיה ראויים לדרוש את שכינתו של ה´ בינינו בבחינת:
"לשכנו תדרשו".
ומתי נהיה ראויים לדרוש משכן הדוד בתוככי הרעיה בבחינת :
" ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
והחידוש העצום של גאולת הקץ היא העובדה כי :"מקדש", שצריך לעשות כתנאי מוקדם ל "ושכנתי בתוכם".
הוא כעין בית לאומי מגובש שכל יושביו רואים זה בזולתו של זה כ"קדוש" [התממשות המושג ב"צלם"] וכולם כאחד בבחינת :
"מקדש".
של האוהבים זה לזה והקשורים זה בזה
ראה לענין זה ביחזקאל י"א ,שם הקב"ה אומר ומבטיח, כי כשעם ישראל יהא מפוזר ומפורד בגויים . הוא הקב"ה יהא לנו כ"מקדש מעט".
כלומר ישמר בנו, כך או ארת , בדרכים המיוחדים לו, אחדות יחסית, אומנם מופחתת, [בלי המסד המדבק -א"י] שעם ישראל לא ילך חלילה לאיבוד בגולה אך קיבוץ גלויות בארץ ישראל ואחדות העם היא בבחינת האופטימום: "מקדש" רב.
.
במילים פשוטות ,אם כולנו נאחז בערך שהוא כל התורה כולה על רגל אחד : "ואהבת לריעך כמוך".
כי אז, עצם אהבת האחים שבנו זה לזה. זה ה - "מקדש" הנעלה ביותר שלו הקב"ה ממתין ומיחל כתנאי למשכנו בתוכינו.
הנה כי כן, כיום רק אחדות ללא מיצרים סביב אהבת אחים, בבסיסה הכי מקיף והכי בראשיתי כאהבת אדם לאדם, היא אשר תקנה לנו, סוף סוף את הזכות :
"לשכנו תדרשו"
לתבוע ולדרוש מה´, לשוב ולבנות את ביתו.
להפוך את ה"שם" [קמץ תחת הש'],
שרק שם ה´ נקרא עליו עתה
ל "שמה" בבחינת התוצאה המיוחלת:
"ובאת שמה"
בגאולת הקץ, שאנו נימצאים בתחילתה , בית המקדש השלישי, יהא גם : "אחד" גם במובן הגלובלי.
לא רק כביטוי לאחדות עם ישראל, אלא לאחדות כל בני האדם כולם.
לכן גם ברור עד כמה חשוב שהליבה שהגרעין הקשה [עם ישראל] ישכיל למהר להתגבש לאחדות של : "אחד".
בלי ההתגבשות ה"אטומית" של הליבה
לעולם לא תהא התקדמות פריפרית מקיפה.
ושאלת השאלות.
כיצד גרעין זה [עם ישראל]ישכיל סוף סוף, להגיע לאחדות אל מול הקטבים הקיצוניים שמתרוצצים בו.
והנה, כאן בדיוק, נקודת המפתח. הפתח לתפנית מצויה בתובנת היסוד הבאה:
בגאולת הקץ, בניגוד לגאולת הביניים של מצרים, אחדות עם ישראל, תושג בה לכתחילה דווקא, סביב הרעיונות החברתיים הנעלים[ ולא כפי שסוברים בטעות החרדים כי בחזרה בתשובה דתית].
זה בדיוק עיתה הנשגב של תורת ישראל לאחד תחת כנפיה את בני האדם כולם ודווקא סביב הערכים החברתיים הנעלים שלה.
לא בכדי, חזינו במאה שעברה, כיצד כל השיטות החברתיות החילוניות קורסות אחת לאחת ומרחיקות אותנו מהאתגר.
הגיע עיתה של ההשקפה התורנית החברתית, להשתכלל לכלל פיסגתה.
ליתן את פתרונותיה האלוקיים האופטימליים, לתפנית המיוחלת .
לספק לכל העולם את המודל לחברת מופת.
"בצדקה תכונני"
מתי אםכן, יבנה בית המקדש, או...
נכון יותר מתי נזכה לקיים:
"ובאת שמה".
כשנהיה ראויים לדרוש את שכינתו של ה´ בינינו בבחינת:
"לשכנו תדרשו".
ומתי נהיה ראויים לדרוש משכן הדוד בתוככי הרעיה בבחינת :
" ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
והחידוש העצום של גאולת הקץ היא העובדה כי :"מקדש", שצריך לעשות כתנאי מוקדם ל "ושכנתי בתוכם".
הוא כעין בית לאומי מגובש שכל יושביו רואים זה בזולתו של זה כ"קדוש" [התממשות המושג ב"צלם"] וכולם כאחד בבחינת :
"מקדש".
של האוהבים זה לזה והקשורים זה בזה
ראה לענין זה ביחזקאל י"א ,שם הקב"ה אומר ומבטיח, כי כשעם ישראל יהא מפוזר ומפורד בגויים . הוא הקב"ה יהא לנו כ"מקדש מעט".
כלומר ישמר בנו, כך או ארת , בדרכים המיוחדים לו, אחדות יחסית, אומנם מופחתת, [בלי המסד המדבק -א"י] שעם ישראל לא ילך חלילה לאיבוד בגולה אך קיבוץ גלויות בארץ ישראל ואחדות העם היא בבחינת האופטימום: "מקדש" רב.
.
במילים פשוטות ,אם כולנו נאחז בערך שהוא כל התורה כולה על רגל אחד : "ואהבת לריעך כמוך".
כי אז, עצם אהבת האחים שבנו זה לזה. זה ה - "מקדש" הנעלה ביותר שלו הקב"ה ממתין ומיחל כתנאי למשכנו בתוכינו.
הנה כי כן, כיום רק אחדות ללא מיצרים סביב אהבת אחים, בבסיסה הכי מקיף והכי בראשיתי כאהבת אדם לאדם, היא אשר תקנה לנו, סוף סוף את הזכות :
"לשכנו תדרשו"
לתבוע ולדרוש מה´, לשוב ולבנות את ביתו.
להפוך את ה"שם" [קמץ תחת הש'],
שרק שם ה´ נקרא עליו עתה
ל "שמה" בבחינת התוצאה המיוחלת:
"ובאת שמה"
