על התפילה [תפילת יצחק] - אור אחר
 משה אהרון

מייחסים לקב"ה שהוא כביכול מתאווה לתפילתם של צדיקים
אין הדברים פשוטים כלל ועיקר
הקב"ה איננו מתאווה לדבר.
אם כבר, משתוקק הוא לתפילה.
כי אז זו דווקא תפילה של אנשים פשוטים המבקשים דווקא זה על זה.
וגם לתפילתו של העני עצמו על עצמו.
שהיא כ"עוטפת" את כסא הכבוד.
תפילת צדיקים גם היא בדרך כלל על אחרים
ועל כן לעיתים גם היא נענית.
אך אין שום צורך ליוצר כל : לתפילתם של צדיקים
ועתה שוו בנפשכם אם הקב"ה התאווה לתפילתו של יצחק.
מדוע לא הועילה לכאורה התפילה במשך כעשרים שנה
[בין נישואי יצחק ורבקה לבין הולדת הבנים.]
ועתה וודאי תוסיפו ותאמרו :
כי כל כך התאווה לכאורה הקב"ה לתפילת אותו צדיק
שהותירו להתפלל כעשרים שנה. -
צר מאד אך לעניות דעתינו - לא היא !
ההבדל שבין תפילת האדם הפשוט הוא בכך
שלצדיק יש רזרבה רבה יותר של "מטבעות" נזילים המשמשים כעין "זריקת דחף".
לקדם אותו במשהו לעבר כסא הכבוד
בין עובדה זו, לבין השתוקקות ה´ כביכול דווקא לתפילתם
קיים לעניות דעתי מרחק גדול.
אדם צריך להתפלל תמיד .
שהתפילה קודם לכל אמורה לגייס את מלוא הפוטנציאל שלו עלי אדמות.
והשאלה אם כן, איננה אם להתפלל או לא .
אלא מה הצפיות ומה הנפקות של התפילה.
בשני הספירות : הארצית והשממית
אם כן, קודם שהתפילה מועילה בשמיים.
חייבת היא להועיל בארץ.
במובן זה כשאדם מתפלל :
הוא רוכש זכות או כרטיס, לממש את המשוואה של
"צלם אלוהים"
כלומר הצפייה ממנו, שהוא הוא יהפוך כעין "אלוהים"
לגייס כל כוחותיו ומעייניו לפעול פיזית עלי אדמות.
כאילו הוא עתה ידו הארוכה של האלוהים
והכל תלוי אך בו.
רק כשאדם עושה את רוב כברת הדרך כאמור
והוא נתקע את יתרת הדרך העושה התפילה בספירה המשלימה
בקירוב השמיים לענין
אם כן :
תפילה נותנת לאדם את הזכות לפעול כאלוהים
בין בכוונה בין בתעוזה ובין בחוזק ובין בכל מאמץ אפשרי
בבחינת : "ותחסרהו מעט מאלוהים"
כשהקב"ה רואה, כי האדם לא יכול להכנס עד תום בנעליו
ולעולם לא יהי כן .
כלומר תמיד תמיד, לא יוכל האדם להחליף
כליל את האלוהים
כי אז אך חלק אחרון זה נעשה על ידי שמיים
ובחלק זה מועילה התפילה כלפי מעלה
והזוכר ליתן צדקה תבואהו ברכה