בס"ד.
רב נכבד ,כתב לאחרונה, באתר אינטרנט ידוע: על פרשת דינה ועל מעשיהם של שמעון ולוי.
תוך חיווי, כי לכאורה, מעשיהם היה ראוי ואף קיבל בדיעבד גם את הסכמתם של יעקב והקב"ה [ הסכמה שבשתיקה או חוסר תגובה לכאורה]. ואין לך דבר מופרך מזה.
אם יש קביעה מסוכנת, שלדעתי יש בה גם משום חילול שם שמיים , כי אז הינה הקביעה כאמור .
כל האחיזה הפרשנית הנ"ל, נובעת מכך, כי ליעקב לא היה, לכאורה מה להשיב לשמעון ולוי כשהשיבוהו לאמור : "הכזונה יעשה את אחותינו".
קודם לכן, הטיח בהם יעקב : "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי".
והנה , אין לך טעות וסילוף גדולים יותר מהמסקנה החפוזה הנ"ל..
תורת ישראל, איננה מחזה רדוד ולא הצגת תיאטרון קולחת .
לא כל דו שיח, נמשך במענים ישירים של הנפשות הפועלות עצמן.. לפעמים על מנת להבין את "תא המסר" הבא, במיוחד כשהוא בא ,דווקא מלמעלה מהקב"ה , צריך להעמיק ולהבין: למידת הסמיכות המידית של המענה למהות המסר ועד כמה יש בו כעין תגובה לדברים הקודמים .
לפעמים,עצם הדיבור הגדול ביותר בתורת ישראל, אינינו המענה הישיר . אלא "שינויי הפרסה" שהוא "גוזר" .ולא רק סתם שינוי מילולי אידיאולוגי ונורמטיבי כללי ,אלא במיוחד כשיש, ציווי מידי פרקטי, של מעשה מחאתי מוגדר ,כמענה ישיר לאותו מעשה הנורא הקודם, שנעשה זה מכבר.
בואו ברשותכם, נשוב לכתוב ו"נחוש", מתוכו את הדברים האמורים.
להזכיר, בני יעקב רקמו תחבולה של תרמית.
דינה אחותם ,היתה עדיין בלוע הארי : בביתו של חמור אבי שכם אשר טימא אותה קודם לכן באונס של ערווה.
הם, בני יעקב, ביקשו לחלצה, הבטיחו להסכים ל"חתונה" עם שכם, בתנאי שכל יושבי עירם,יקדימו וימולו. ואלה, בני יעקב, תכננו, כי כשכולם יהיו כואבים, בשיא כאבם, יבואו לכאורה לבקרם: ביקור חולים ואגב כך יחלצו את דינה אחותם .
והנה , חרש חרש,מקדימים שמעון ולוי את כולם [ הדבר מצביע כנראה על מחלוקת נטושה לגבי אופי התגובה ועל סוד משותף שנרקם אך בין שני אחים אלו] . מצטיידים בחרבותיהם, מנצלים את חוסר אינותם של כל תושבי העיר, בהיותם כואבים כאמור והם עורכים בהם טבח נורא.
ואם לא די בכך, אחר כך, גם הצטרפו כל בני יעקב למעשי הנבלה של: ביזה, שבי וחמידה של "אלוהי ניכר"..
על כל אלה ,רתח יעקב מזעם. הוא פונה קודם אל שמעון ולוי לאמור : "עכרתם אותי ....ונשמדתי אני וביתי". והוא זוכה למענהעיקש ונחרץ [ולדעתי מרגיז מאין כמוה, מבחינת יעקב ,שאחר כך גם יוסיף ויאמר, לתפארת ההסטוריה כי הדבר: "הרג אותו"] מצד שמעון ולוי לאמור :
"הכזונה יעשה את אחותינו".
והוא יעקב, רותח, "אדום" מכעס, עוד בטרם מספיק הוא להתעשת ולהגיב, חס עליו הקב"ה ומקדים להתערב .ולמעשה אף קוטע את ה"ויכוח הלזה", באמירה מתריסה ורועמת לאמור :
""ויאמר אלוהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בבורחך מפני עשיו אחיך".
בתגובה זו ,שבאה כאמור ודווקא אחר תגובת שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותינו" , ומבלי ליתן אפילו, שהות ליעקב להמשיך ולהגיב, יש למעשה את כל האמירות הרלוונטיות והיא היא המענה הברור והצלול ביותר, שהוא גם, כפי שנווכח בהמשך: האנטיתיזה לכל שתיקה אפשרית.
" הקב"ה בכעס סמוי ועצור,, עוטה איצטלא של ראשוניות מרוחקת של "אלוהים", במקום של שם "הוויה" .מבקש הוא מיעקב, לקום ול"עלות", אחר השפל של "הירידה", שעל הפרק. ולאן ?, לנקודת ה"התחלה" : "בית אל".ושם עליו לשוב ולשנן משנת בראשית..[שמשנה היא מבוטאת באימרה : "דע מאין באת ולאן אתה הולך] בקיצור לחזור לנקודת המוצא ולהתחיל למעשה הכל מחדש ואחרת .
במילים אחרות, אמר להם הקב"ה, אומנם, בלשון אחרת ,חיובית ופרקטית יותר : לכלכתם, ירדתם כבר בהתחלה לשפל של סטיה אשר מי ישורינו. שובו עשו "פרסה" ותתחילו, טוב יותר מההתחלה.
והינה, ראו, כיצד הטיב להבין זאת יעקב, שהרי מיד נאמר :
"ויאמר יעקב אל ביתו ואת כל אשר עימו, הסירו את אלוהי הניכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ונקומה ונעלה בית אל ...."
הינה כי כן, מעשה הנבלה ,שנעשה, שתחילתו רצח המוני, סופו היה גם "אלוהי הניכר אשר בתוככם".[בכלל תמיד רצח מ"אפס ומאיין גם את הדיבר "אנוכי ה´ ולכן "לא תרצח", מקביל ב"לוחות"- כנגד "אנוכי.."].
,יעקב מבין מתגובת ה´, כי כולם התדרדרו לתהום של טומאה ויש צורך לנקוט מיד בתהליך של ה"טהרות", ואפילו עוד בטרם עשיית ה"פרסה". להתחיל פשוט, הכל מחדש, ודווקא, מאותה נקודת התחלה ב"בית אל" .
רק אחרי היטהרות, וכשמגמת פניהם ל"תשובה" של אמת ב"בית אל" ולהתחיל הכל מחדש ,נאמר : "ויסעו ויהי חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחר יעקב "
והנה, אותו הרב הנכבד, תוך התעלמות מכל ה"תווך" כאמור, מבקש למעשה לחבר עובדה אחרונה זו עם תגובתם של שמעון ולוי : "הכזונה יעשה.." וללמוד גם מכך, כי אם הם גם נסעו בבטחה והיתה חיתת אלוהים על כל הערים סביב , כי אז, זו היא ההוכחה והאישור לכך, לטעמו, כי ה´ אישר כביכול את מעשיהם הנפשע של שמעון ולוי.
אך כאמור ,היסוד של: נסיעת בטח באותו המסע של הפנית הפרסה", לילך לתשובה ולהתחלה מחדש, אין בו ולו שביב של תמיכה חלילה במעשים כאמור. ההפך, כפי שנוכחנו, הוא בא אך כנלווה, לאותו הזעזוע והטלטול שספגו יעקב ובניו בתוכחה הקשה, שהקב"ה הנחית עליהם.
יעקב אגב, מעולם לא סלח להם ,לשמעון ולוי ואף בטרם הסלקותו מהעולם כמי שאמור לצוות לביתו : ל"כלל בית ישראל", עשה עימם חשבון נוקב עד למאד . בין השאר ללמדינו גם בראיה ריטרוספקטבית, כי מעשיהם לא היה ואינו ראוי לעולם..
אבל, לא רק חשבון כללי נוקב ערך עימם יעקב, אלא גם הטיח בפניהם את מה שהוא חש מאז ועד תום חייו. כי שמעון ולוי ברצח ההמוני שביצעו למעשה גם "הרגו" את יעקב. לימים לפחות שמעון ימשיך "להרוג" את יעקב גם בהתנכלותו ליוסף עד כדי עקירתו והגליתו למצרים.
ושוב, אין טוב מזה, לראות גם את הדברים האמורים מבפנים, בכתוב עצמו :בפרשת ויחי:
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"
קודם לכל, יש לשים לב לכך, כי יעקב נוקט ב"דאבל" של התיחסות.
כלומר, בלשון כפולה על שני ענינים מקבילם והם :
הראשון ,הרצח ההמוני בשכם והשני עקירת יוסך והגלייתו.
אם כן, שמעון ולוי הרגו יותר מ"איש" אחד בשכם, אז מדוע אומר יעקב כ"באפם הרגו איש".
אלא, מתכוון הוא, וכפי שכבר ציינו חזור ושנו לעיל, כי אותו מקרה נורא, למעשה "הרג" גם אותו .
ועוד כשהוא אומר "בסודם אל תבוא נפשי". הוא מתכוון היסטורית לומר בדיוק ההפך ממסקנת אותו רב נכבד. כי לעולם יעקב לא היה שותף ל"סודם" שתכננו כאמור, בניגוד למגמת האחים כולם :רצח המוני במקום "חילוץ" בלבד.
ולכן, על רצח ההוא, שהרג איש : "אחלקם ביעקב", כלומר מאז במשפחת יעקב, היו שני חלקים :האחים מכאן ושמעון ולוי מכאן .פסיכולוגית היה קשה ליעקב לסלוח להם ולראותם כחלק בלתי נפרד מיתר בניו.
ו"אפיצם בישראל", לעתיד על מעשיהם כלפי יוסף.
הינה כי כן, גם מההתבטאות הטעונה והרוייה זו של יעקב ,בטרם הסתלקותו , נוכחים אנו לדעת, כי לא רק ה"סכמה", לא ניתן חלילה ליחס לו אלא ההפך, חוויה הטראומטית נגררת אשר הותירה רישומה עד מוות. . ולא, יעקב אף לא סלח להם מעולם וערך כאמור, חשבון נוקב :על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
אם הסתייע בידי ,למחות כתם פרשני, אין זאת ,כי זה יהא שכרי : "חמישה לצדקה", שהרי "בצדקה תכונני"
תגובות