"זאת התורה אדם כי ימות באוהל כל הבא אל האוהל יטמא שבעת ימים".
להוותינו החורבן והגלות הקשה אילצה את רבותינו להתייחס אך לרישא של הפסוק לעצמה כמין אושייה אליגורית לעצמה תוך ניתוק מלאכותי בין גלגל ההינע למוטות התנופה
וכך נוצרה לה האליגוריה המגמתית והצרה שמתמקדת כאמור אך ברישא של הפסוק לאמור כל מהותה של התורה שאדם ימית עצמו עליה כשהוא ספון תדיר באוהל של תלמוד ותלמוד בלבד
אולי ואם בכלל אליגוריה מקוטעת זו ,יפה הייתה לשעתהלימי הגלות הקשים שבה ה"סדן" של המעשה - ארץ ישראל לא הייתה בנימצא ולכן היה טעם אולי לגבות בצורה מוחלטת את הדרש גם על חשבון המעשה
כך או כך, לעת של גאולה צריך להשיבו לו לפסוק את מלוא כבודו ואם בנוסף לפשט צריך לענין זה גם אליגוריה
כי אז בבקשה לגבי כל המכלול
לגבי כל הפסוק
משכך, מתחוורת לנו משמעות דווקא הפוכה
כפי היאה לארץ קודש נושבת
ה"נבעלת" על ידי בניה - בוניה
אם כן ביקשה תורה דווקא לומר את ההפך : הזהרו מאותם שכל הוויתם עד כדי המתת חיותם באוהל של תלמוד.
הזהרו מהם שכל הבא אל האוהל הזה נדבק בהפוך על הפוך דווקא בטומאה ולא עוד שטומאה זו שבעת ימים כנגד שבעת ימי בראשית שהרי זה שאך ממית עצמו באוהל של תלמוד מבטל למעשה את ימי הבריאה שעליהם נאמר שיעשה בהם מלאכה [ששת ימים]
מכאן גם דבר נורא שכל היושב בארץ ישראל ואך לומד בה תורה לא רק שפושע הוא כלפי הארץ שהרי לא מתנה עימה אהבים בדרכה להוציא ממנה לחם בזיעת אפיים
אלא שגם שבתותיו מתחללים
שהרי נאמר "טמא שבעת ימים
להכליל גם לגבי הממית עצמו באוהל את היום השביעי
שחלילה נדבקת בו טומאה.
ואכן מי לנו דוגמא טובה יותר מיעקב אבינו
לא בכדי נאמר עליו : "איש תם יושב אוהלים "
, שלא הסתפק אך באוהל אחד של תלמוד
אלא באוהלים נוספים של : "רועה" לחבר אדם בריאה ואדמה להוציא ממנה לחם בזיעת אפיים
ובאוהלים נוספים של פריה ורביה : אוהל רחל ואוהל לאה
ולימים יאמר הוא גם לעשיו לאמור :
"ואני אתנהלה לאיטי לרגל הילדים והמלאכה
כמה אברכים כיום יכולים לומר דבר זה כשהם מסתכלים לילדיהם בעיניים
מדוע למען ה' , מודל זה של יעקב לא צריך להיות מאומץ
על ידי כל אוהבי התורה ולומדיה
