בס"ד.

 פרשת מסעי ,ניראת לכאורה כפרשה טרחנית ומיותרת.

 לא לכל קורא ברור, מדוע חשוב היה שדווקא פרשת הגולל, החותמת את ספר במדבר, תמנה את הרשימה הארוכה  של המסע : נסיעה כמו גם חניה.

 אבל מסתבר , שבניגוד לכל "מרקם" ספרותי אחר. התורה , כמסד חתום של האמת , מבקשת לפתוח בפנינו צוהר לכל זויותיה הרבות של האמת , הרלוונתית הנדרשת והנחוצה לנו..

 ראשית ,ביקשה התורה להורות ולומר כי בין שתי הנקודות של המוצא והיעד , יש את המהות החשובה כשלעצמה  : הדרך - המסע.

 המסע ותחנותיו ,לא פחות חשובים, מהיעד הסופי .

 אבל אמירותיה של התורה בענין זה , מורכבות הרבה יותר   התורה יותר ממרמזת כי בעם ישראל אין משמעות דומננטית למסעו האישי של כל אחד ואחד אם אין הוא משתלב בשדרה המרכזית -מסעה של זו האומה.

 כולם בהכרה או שלא בהכרה, משועבדים כך או אחרת ,למסעו של כלל ישראל . לא מעט פרטים שבינינו מאבדים לעיתים את דרכם ,משמעות וטעם חייהם, דווקא משום שחסרה בהם מודעות יסוד זו .

 הביטוי של : "אלה מסעי בני. ישראל" , גם בא לומר את המהות כאמור .

 אגב המילה : "אלה" אמורה גם מיד, להעלות קונוטציה עם  "פתיחה" אחרת לספר שמות : "ואלה שמות בני ישראל" .והכל לא בכדי, משום שהתורה רוצה שנעשה את ההשוואה או החיבור הרעיוני לאמור : כשם ששמות בני ישראל היו כעין מסגרת מהותית של תוכן ומשמעות   בבחינת לכתחילה.  כך בדיעבד יש לטרוח ולחשוף את המהות הרעיונית והערכית של כל מסע ומסע ובכלל זה כל חניה וחניה.

 כל מסע אם כן , הוא כעין לבנה שמתווספת לבנייתה של אותה חומה  כל חניה היא בבחינת מנה של טיט האמורה לחבר בין הלבנים.

  מכאן כבר אולי ברור גם הצירוף היחודי של : "ויסעו ויחנו".

אם כן, האתגר הוא לעמול ולפענח את המהות "המדברת" של המסע וחניותיו על מנת, למצות את פנימיותו וערכו של : "המדבר" .כאובייקט שחוויותיו צריכות ל"דבר" אלינו - מסרים,  גם בסתם מקומותיו : מסע כחניה.

 אם כן, פרשת מסעי ,מציבה בפנינו אתגר להפיק את ה"דיבור" הערכי הרעיוני והנורמטיבי של ה"מדבר" באותם אבני הדרך. להפיק מכל מסע וחניה את הערך המוסף המצטבר המשתכלל כאמור לכלל אחדות של "חומה" של כותל מערבי". דווקא כאלטרנטיבה יעודית סופית, מול חומת המזרח של יריחו.  [ התיחסות "סתומה", שתוחוור בהמשך כמו גם את העקרון :"שכן לעלות בחומה ", שהרי אין עליה [מסע] שאינו בחומה כאמור.].

 הדברים הסתומים הנ"ל, לא נאמרו, אלא כנגד, הפיתוי העז שרבים וטובים נכשלים בו  לעשות השוואה אוטומטית בין אותו המסע במדבר ההוא לבין המסע של הגלות האחרונה והסופית של אלפיים שנה,  שהסתיים בימינו: בקיבוץ גלויות המוני, בבחינת "אתחלתא" מובהקת ,שלא יכולה להיות לה עוררין..

 אלה,  למרבה הצער, נכשלים. אינם עומדים בפיתוי, מאמצים או מבקשים לכפות עלינו אימוץ של כל אותם ציוויים שבפרשה המתיחסים להורשה האקטיבית של הארץ באמצעות  הרג וגירוש המוני. הדבר משקף טעות פטלית לא רק בפרשנות והבנת התורה ,אלא שיוצרים הם, גם חור שחור   בהכרתם את הגאולה. דבר שמשבש להם יוצרות וסדרי עדיפות ובנסיבות מסוימות יוביל אף חלילה, להתרסקויות נוספות [ראה ערך גוש קטיף]. 

  לאור האמור, יובן אולי עתה ה"תרגיל" ,שביקשה התורה לעשות בפתח הפרשה, בכך שיחדה שני ביטויים בחיבור אחד : "מוצא" ו"מסע" וכשלכתחילה ,רוממה את ה"מוצא" כראשון בתור, בבחינת : "מוצאיהם למסעיהם" . ואחר כך  שינתה בסדר ,תוך שאותו יסוד ראשוני של ה"מוצא" למעשה נמוג בהמשך. זכרו כלל לא בא בהמשך ובמקומו מוצאים אנו את הביטוי : "ויסעו ויחנו"

 רבים טהו על הענין .

לעניות דעתי,  הפתרון אינו אלא אותו הפתרון הרמוז . לפיו ביקשה התורה יותר מלרמז כי אין גאולה ראשונה - גאולת מצרים דומה לגאולה האחרונה.   גאולת מצרים היא "גאולת ירח" : גאולה זמנית מצומצמת לעם ישראל בלבד וגאולה אחרונה הינה גאולת      -  שמש" , שאמורה לכלול סוף סוף את כל האנושות .

 עתה, אולי גם יובן ענין הזכירה הכמעט אובססיבית של "יציאת מצרים" שהרי באותה גאולת ביניים , כל עוד רחוקים אנו עדיין מהיעד הסופי של הגאולה האוניברסאלית הכללית משקל הכובד חייב להתרכז בנקודת המוצא - : "יציאת מצרים" ולכן זו גם בסדר הראשון של : "מוצאיהם למסעיהם"  לעומת זאת, בגאולת הקץ , שאנו מצויים על פתחה, מרכז הכובד נוטה יותר לעבר הנגדי הסוף - הקרוב אלינו יותר, היעד. ולכן אין כל משמעות לכאורה, לנקודת המוצא הרחוקה עתה, תרתי משמע.

 ובאמת, מה חשוב כיום, מאיזה פזורה בדיוק הגיע כל יהודי ויהודי  הרי שבניגוד למוצא הראשוני - מצרים .עתה יש הרבה "מצרימות .

 אם כן בגאולה העתידית - גאולתינו שבזה, מהותו של קיבוץ הגלויות , שכולם באים מכל כנפות הארץ  ולפיכך לענין זה הקדים המקרא את ה"יעד"  - שיבה לארץ ישראל  - המסע , על פני המוצא, שהוא במקרה זה, אך זניח וטפל לעיקר.

 אבל יש גם יסוד נוסף לשינויי הסדרים שבין "מוצא" ל"מסע" . התורה גם מבקשת להוסיף ולומר  עובדת יסוד חשובה שלעיתים נבלעת בתודעה ואינינו מיחסים לה את הערך הראוי לה.

  - אם נתבונן לעומק ,הרי שיש לכאורה חפיפה הרמטית שבין נקודת המוצא היציאה, לנקודת המסע, הרי בסופו של דבר, שני נקודות אלו הינם זהות המסע מתחיל בדיוק מאותה נקודת המוצא  במילים אחרות  אין כל משמעות למוצא ואסור ליחס לו משמעות  ומרכז הכובד הרעיוני הוא המסע - והיעד.שבסופו .

 זו כאמור הסיבה, מדוע לענין מצרים ביקשה התורה בניגוד לאמור להוסיף ולצוות פעם אחר פעם כן לזכור את המוצא : "יציאת מצרים"  ואולי גם הדברים מתבקשים הרי יציאת מצרים היא גם נקודת ההתחלה של גיבושו של העם הזה. כל עוד אין אנו מצויים בגאולת הקץ, שבה כל האנושות חוזרת יחדיו לאחדות כוללת אחת ,עדיין יש משמעות ומקום  לזכרונות היחודיים  המגבשים את עם ישראל כעם נפרד , יחודי ויעודי.

 מכאן, כבר דומה, שלא קשה לנחש כי "גאולת ארץ ישראל" אז ,לעולם אינה ,דומה לגאולת ארץ ישראל כיום.

 המסע,: הדרך והאופן  ל"כיבוש" הארץ ,חשוב לא פחות מהיעד.

 והעיקר הוא מנותק כליל מהמוצא : "יציאת מצרים" 

 , הכיבוש והגאולה דהיום ,אינן תלויים וניזונים רעיונית מהמוצא - יציאת מצרים .

 כיום המסע הוא יציאת מצרים אחרת ושונה על פי חזונות הנבואה השונים.

 אז כידוע ה"מסע"  הסתיים : "על ירדן יריחו" ,כלומת בהגדרה, היה בו מהירידה, מהזמניות ומהחלקיות, שמתבטאת כאמור במטפורה ל"ירח"  ולכן הכניסה לארץ היתה מצד מזרח עם הגב לשמש .

לעומת זאת גאולה זו ,לא בכדי החלה במובן הרעיוני מהמערב [העפלה וכו']  עם הפנים לשמש : "גאולת שמש".  זו גאולת הקץ הנצחית .

  ולמבקש אף להפליג יותר גם המונומנט העיקרי שנותר מהמקדש : "הכותל המערבי" מרמז גם הוא לכאורה, על הגאולה העתידית מצד מערב- עם הפנים לשמש..

 אם כן, כל הקיצונים המבקשים להאחז במצוות ה"הורשה", שבפרשת מסעי ולגזור עלינו כיבוש ברוטלי של דמים , לא רק כאמור, שאינם דקים בנשמת אפה של תורת ישראל. אלא שבועטים לדעתי, בכל הערכים המוספים של  ה"נבואה" .

 וגרוע מזה, אלה למעשה, אף מפנים עורף, למהותה של הגאולה שבזה, ובכך מוסיפים ומרחיבים את השסעים בעם.  

 ובאין אחדות ,ניתנת הרשות לשטן  להמשיך ולשטות בנו כהנה וכהנה במה שקרוי: חבלי הגאולה.

  והנותן חמישה לצדקה תבואהו ברכה

 משה  אהרון

.