הר גריזים והר עיבל
על ידי משה אהרון

הר סיני השממי,שנעלם במדבר, נעלם ככזה ל"הוליד" שני הררים תיאומים ארציים וגשמיים .
להפוך את המימד השממי כאמור
למימד ארצי מעשי .
במילים אחרות להוריד את הנורמות הטרומיות השממיות לכלל תוצאותיהן עלי ארץ ולהמחישן תדיר באופן פלסטי כתמרור של נצח:
ברכה מכאן על הר הברכה
או חלילה קללה משם על הר הקללה.
להוריד את התוצאות של כל הנורמות שניתנו בסיני להרים של השגה אנושית בהמחשב נתפסת ודווקא בארץ נושבת.
הברכה יש בה הרבה רזים חיוביים.
בכל ברכה "מתגוררים " כביכול רזים מופלאים אך חוסר הירידה לשורשיהם אינה מעכבת כלל וכלל והיא הברכה ניתה כביכול בהר "גריזים".
לעומת זאת הקללה יש בה הרבה נעלמים מטרידים ותוצאותיה הקשים להשלמה הינם רק עיי חרבות.
לכן כתובתה היא הר עיבל .
כעין תמרור אדום של נצח עי - בל להמנע מאותן תוצאות של עי [ואולי לא בכדי אחרי כיבוש העי יהושוע נפנה לטקס בהר עיבל]
ולכן הצורך היה למקד את עיקר הפולחן והטקס דווקא בהר עיבל.
לגופם של דברים בשום מקום בתורה לא נאמר במפורש כי מתן הקללה והברכה על ההרים ייעשה ממש באותו היום של מעבר הירדן .
הביטוי "ביום אשר תעברו את הירדן מכוון לתקופה של כניסה לארץ בכלל. והגעה לאותו המקום שבו ההרים מצויים .
ואכן לא בכדי ביהשוע נאמר והודגש כי הוא עשה כן רק לאחר כיבוש העי [בטרם בכלל שהגיעו לשכם וללא קשר בשלב זה לעיר שכם].
זאת ועוד הודגש ביהושוע במילה "אז" כי הדבר התבצע רק לאחר כיבוש העי.
אם כן לכאורה הדברים פשוטים כשהגיעו להרים יהשוע כינס את כל העם למרגלות הר עיבל.
בנה מזבח בהר ולמטה למרגלותיו עמדו הכהנים עם הארון וחצי העם מצד אחד של הארון ופניהם היו להר עיבל וחצי האחר מהצד האחר של הארון פניהם היו אל מול הר גריזים והיו מרוחקים ממנו. כלומר כולם היו במקום אחד עם יכולת שמיעה של כולם.
והזוכר ליתן חמישה לצדקה תבואהו ברכה