נתת לי
מנגינה מליבך.
בין התווים שזרת
מילות געגועים
וערגה
וכמיהה
וחיכיון
וציפיה
והשתוקקות..
ובין האקורדים,
מרגישה את הלב שלך פועם
ושר לי
את מה שהיית רוצה לומר--
ואין מספיק מילים.
[ליצירה]
...
כתוב טוב, במיוחד נביאים-כתובים.
הסוף לא מספיק. חסר פה משהו. את כאילו מושכת אותנו לקראת פואנטה מסויימת, מובילה מהלך מסויים, ובסוף קוטעת את זה בלי שום סיבה.
ואם זה בכוונה, זה לא מספיק קטוע.
זה כאילו לא פה ולא שם.
[ליצירה]
..
ברור שאסור לשאול עד מתי.
זה כמו לשאול אם כואבת לך עצם הפז"ם, או אם אתה עייף. אה, וגם "כמה עוד".
(מכירה את השיר "עד מתי, אבא, עד מתי?".. אז הפנטזיה של המחלקה של איתם זה להשמיע את זה בקולי קולות ברחבי הבסיס.. לכי תביני).
[ליצירה]
...
זה דווקא מה שאהבתי פה.
אני הרגשתי דווקא שהתיאור היה של תהליך שעובר על הבחור במהלך הפגישה- מהבחור הציני והאדיש, עד להבנה והזדהות עם מה שעובר על הבחורה מולו, עד שהוא רואה אותה באמת כאדם עם אישיות ועם חיים, ולא סתם איזו "מדוייטת" חסרת משמעות.. ואפילו שהוא לא מגלה בה עניין רומנטי- הוא מצליח לראות מעבר. וזה יפה.
או שלא הבנתי נכון..
תגובות