כבר שמונה עשרים וחמש והקלטת איננה.
עוד חמש דקות, ומיד אחריהן תשודר התוכנית "אוניברסיטה משודרת". היא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד, יום שלישי זה הקורס ´שלה´, ד"ר איילת שחר-מאירי משוחחת בהרצאתה על שירה בתרבויות פרימיטיביות. המילים, אמנם, סבוכות ומסתוריות לעיתים אך יש לה למרצה קול נעים ורגוע, ובאותו יום שנתברך בפעמיים כי טוב מתיישבת מולה בחלל הסלון איילת, משלבת רגליה בחינניות ומדברת בקול שקט ובתנועות ידים אציליות. היא מרגישה את החן והנועם שלה מכאן, מהכורסה העמוקה של מוישה.
דקה לשמונה וחצי. עיניה סורקות את השיש, את הכיסאות, את שולחן המטבח. או, הנה זה בסלסילת הפירות. משמש קמוט היה שם, שלוש בננות וקלטת. מוישה אהב בננות. בכל יום שישי היתה אופה למענו עוגה מוזהבת וריחנית. יצקה את התערובת לתבנית עגולה ומעבירה בזהירות לתנור. בקיץ לא מצאה בננות והיתה עושה סתם עוגת פירות. היא מכניסה את הקלטת לטייפ, סוגרת בעדינות עד ששומעת את קול הנקישה הדק ומרכיבה את משקפיה בידיים רועדות. הנה כפתור ה- PAUSE, ציינה לעצמה בסיפוק. שבוע שעבר הראה לה אפי את הכפתור המופלא הזה שמפסיק את ההקלטה בלי לעשות רעשים בקלטת. ילד טוב, אפי. מגיע לביקור פעם בשבוע מאז שמוישה נפטר. נוסע את כל הדרך באוטובוסים, שעה ושלושת רבעי מנתניה ועד לבית שמש.
לפני שבועיים הגיע רטוב כולו. למה יצאת בלי מטריה, נזפה בו. הנה קח, דחפה לידיו מטריה שחורה. זה של סבא, אל תדאג, יש לי עוד אחת. התיישב ליד הרדיאטור וסיפר לה על טיול שהדריך בהרי אילת ועל מנדלמן שהכשיל אותו בבחינה על טעות מטופשת.
שתי ידיה אוחזות כוס תה עם נענע, מידי פעם הכוס רועדת.
היא משחררת את כפתור ה-PAUSE וההקלטה מתחילה. עיניה נעצמות וכל כולה קשוב לאיילת. .."נח מאד לשיר על חיזור. מצויים שבטים טטריים, בני הימלאיה, טיבט ואסקימו, שמנהלים חיזור בצורת תחרויות שירה. שיר עז-מבע מושר שוב ושוב בפי העם במשך זמן רב. כך למשל הם שרים את שיר הירח המספר על פחד מבדידות:
מקול אילם
מירח הזע במים
בצל פנים
בזכרון מגע ידיים
בתחושת הקור
במצע עננים בשמים
אוזניה כרויות להטעמה העדינה שאיילת קוראת בו את השיר. לו יכלה להזמין אותה לטעום מעוגת הבננות ואיילת היתה מתעניינת כמה ילדים גידלה ומה עיסוקם כיום.. והיא מתעלמת, מספרת לה עליו. היה קם כל בוקר בשבע. לא חמש דקות לפני ולא חמש דקות אחרי, שבע בדיוק! כל כך דייקן היה, גם בשנתו. ידה רועדת, ותה קריר ניתז על קצה שרוולה. קולה של איילת מרחף בחלל החדר: .."שירי ההרים מצטיינים בקצב עולה ויורד ובעדינות רבה. שירים אלו מתרוממים לעיתים קרובות לצלילים גבוהים ופועמים מרוב געגועים ותשוקות; או-אז הם יורדים מגבהים אלה כמפלי קול מתוק ומרוחק.." רואה בעיני רוחה את מוישה מחייך, פניו הקמוטות מלאות נהרה ודמותו מרחפת קרובה ושקופה. בין מילות החיזור והגעגועים לבין רגעי האתנחתא שומעת אותה מגניבה אליה בלחש מילה בשפה זרה ונסתרת , כמו קבעו קודם קוד חשאי.
והיה חוזר מבית הכנסת, יושב על יד השולחן ונוטל את עיתון הבוקר לידיו. מעביר את עיניו על השורות הצפופות ואומר לה בקולו העייף, כל העיתונאים, כותבים כל יום את אותו הדבר במילים אחרות. נו, טו גוט איז אויך נישט גוט, מקפל את העיתון בקפידה ונוטל ידיו לפת שחרית. שפתה את הקומקום והניחה מלפניו כוס חלב חם. הבל האדים היה פולש לאפה והיתה שואפת אותם, בעדינות, כך שיפלשו אל ריאותיה העייפות. השתעלה פתאום שיעול ארוך והרגישה את ידה רטובה מהתה שנשפך. טוב שלא היה חם, חושבת. לא נורא, גם כך מחר תעשה כביסה ותכניס זוג מכנסיים שלו או חולצת שבת, ככה, כדי שתהיה לפחות חצי מכונה, וגם בשביל שיהיה ריח נעים בארון. היא לא תיתן לריח האיום ההוא לפלוש לה אל תוך הארונות ואל חלל החדר, בשום אופן לא.
איילת המשיכה:.."בתרגום פרוזה נשמע זמר לירי אינדיאני כך : מי ימנעני מללכת? מי יעצור את השמש מלנוע כאשר היא יוצאת לדרכה? ליבי חש עצמו פעוט מאד. וכך הנני, הולך קדימה בלי לשים לב..
אפי יבוא מחרתיים. תטלפן אליו ותגיד לו שלא ישכח ליטול עימו מטריה. על הקיר מולה היה תלוי תצלום מחתונתם. הוא צנום והיא שמנמנה מעט, עומדים זקופים בסבר פנים חמור ונוקשה. שפמו עשוי בקפידה ושערה השחור תלוי על קודקודה, אחוז בסרט לבן ומבריק. בתחתית התמונה הוסיף הצלם בכתב ידו: נישואי משה רוזנשטוק לנחמה לבית שטיינברג, וינא 1937. תלתה מבטה זמן רב בתצלום וחיפשה נקודות דמיון בין אפי למוישה.
לרגע עצמה את עיניה, להתבונן בו הולך עימה שלוב זרוע לאורך השביל בפארק. הייתה עוקבת אחר גבם בשקט מוחלט, מתאווה כולה להתהלך כך בהסתר. לפתע נעצרים הם, והיא בזריזות תופסת מחסה מאחורי עץ, עוד רואה את ראשם מסתובב לאחור. אחר דקותיים מציצה ורואה שהמשיכו במסלולם כרגיל. בהיסוס משונה עוזבת את מחבואה ומוסיפה ללכת בעיקבותם.
צעד צעד, צעד צעד.. כל פסיעה יקרה מזהב וכל מקום שם מילא גופם את חלל האויר נפלא בעיניה. משתוקקת שימשיכו ללכת וללכת ולהקיף את הפארק פעמיים ושלושה ושוב ושוב כאילו אינם תשושי כח וכל גופם מלא באנרגית אין סוף. צעידתה הפכה לקלילה פתאום, חשה שהיא שטה באויר, רגליה נוגעות-לא נוגעות בקרקע וכולה צחוק ושמחה חסרת פשר כשל ילד פעוט. מטה את אוזנה לקלוט כל דיבור וצחקוק שלהם ומתענגת על מילים מתוקות הנרקמות ביניהם. בצידי הדרך עלו והשתרגו שיחי בננות ענקיים, ומשונה בעיניה זה, משום שלא זכרה שיחים אלו מימיה. הבננות היו כה יפות עד שחשבה לעצור ולקטוף אשכול קטן. רוח קלה היתה נושבת וצמרות העצים משיבים ברחש. כל כך מרחפת היתה עד שלא שמה לב לכך שהיא הולכת וקרבה אליהם, הולכת וקרבה. רק כשמעדה והשתטחה ארצה מלוא קומתה הרגישה שנפלה אל תוך שלולית עצומה. פקחה את עיניה בבהלה ומצאה עצמה בכורסה, לצד הרדיו הדלוק ושמלתה הרטובה. הקלטת פסקה מסיבוביה הקצובים זה מכבר ושעון הקוקיה הראה על רבע לפני חצות. שלחה מבט ארוך במכשיר המלהג והצטערה שלא הקשיבה לדבריה של איילת עד סופם.
גם כך יש לה במשך השבוע רק שני אורחים.
תגובות