רד לרגע מדרך חייך הבטוחה והנוכחת, ופנה מעט מקום בשולי הכביש לדברי. (בקשה מוגזמת? והלא זאת פעם ראשונה שאני דורשת ממך מעט מקום!)

אז הקשב, כיוון שגיליתי עם השנים שגם לי יש זכות דיבור, ואותה אני עומדת לנצל.
כעת...
אתה סתם מדוזה מנופחת ודביקה.
(זה כדי להביע את רגשותיי, מה שאיני עושה בדרך כלל.) ולעניין:
חשבת שאעמוד לצידך כמו בובת ראווה, ואהנהן לכל משפט חכם או שנון היוצא מפיך. האם קראת כבר את "איש החול" של הופמן?
הוא התאהב בבובה כזו, עד שפירקו אותה שני יוצריה הנוראיים, בשל ויכוח על העיניים. לא שמת לב, אך אני הרגשתי כמותה.
ורציתי להתפרק, ולא בידיך.

בכנות, נפגעתי ממך. כי ציפיתי ליחס הגון. אך אתה סמכת עליי שאזרום איתך. לאן? לאגו הנפוח שלך? (ועליו עוד לא דיברנו...)

נשים אינן סימפוניה אותה אתה יכול לשמוע לעת ערב במרפסת, ולאחר מכן לקנח פיך בהנאה ולמחוא כף!!!

אני כועסת. זועמת. ועוד ועוד.

אך אל תטרח לחזור ולהתנצל. המשך לזרום בנהר חייך השאנן, ואני שכבר איני מתה עוד, אשחה בכיוון השני!!!

היה שלום!