כואאאאאאאאאאב לי!
אמא פתחה את הדלת החדר ואני התכווצתי כולי והרמתי עליי את השמיכה.
כמו שבעבר הייתי מחביאה מפניה את הספרים או את המחברות האישיות,
כך החבאתי את פניי. אני כבר מבוגרת וכבר די יפה.
אבל מול אמא איני יכולה לעמוד או לשבת.
מה את עושה? היא חקרה ואני שתקתי. היא התקרבה וחייכה איזה צחוק מזויף,
כאילו יודעת שהמשחק הזה מתאים לילדים קטנים ואני כבר מזמן עברתי את הגיל.
(כך חשבתי)
ולא עניתי. היא הרימה את שמיכתי וגילתה את חבילת השוקולד.
התחמקתי מכולם ונכנסתי להזריק קצת שוקולד.
היא אמרה שהיא ידעה ושאלה מאיפה לקחתי את החבילה.
לא גנבתי, אמא, אני רוצה לומר, אבל זה מגוחך.
אני ילדה גדולה וכבר הרבה שנים מסתדרת בלי החטטנות הזו ובלי שייכנסו לי לחיים. אני יודעת לדאוג לאוכל בעצמי.
אמא צחקה עליי. משכה בכתפיה ויצאה.
אני נשארתי עם מבט מוכה והזכרון של עצמי כילדה קטנה גונבת שוקולד מהארון וחושבת שאמא לא יודעת.
וקונה חבילות ואוכלת, וגונבת מהארון וקונה חדש כדי שלא יראו שאכלתי וגם אותו גומרת.
אמא שלי רק שמחה שלא הלכתי להסניף.
אבל היא לא יודעת שאני, בכל זאת, מכורה.
תגובות