בזמן שאכלתי ושתיתי, האדון פטרוביץ' ישב מולי והסתכל עלי, מרוצה. פתאום נפל לי האסימון: הוא נהנה מחברתי. זאת הסיבה שהוא ממציא לעצמו דברים כל הזמן וזוהי הסיבה שהוא לא רוצה שאלך. הוא פשוט לא יודע איך לבטא את עצמו בדרך חיובית אלא בעקשנות הזו שלו. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו הרגשתי סוג של חיבה אליו. כשיצאתי ממנו בדרך הביתה הרגשתי שעשיתי משהו טוב. הרגשתי טוב. 

סבא שלי, דמות דומיננטית במשפחתי שעוד ארחיב עליו את הדיבור, לא אהב את הרעיון.

"בחור צעיר כמוך לא צריך לטפל בזקן" פסק בעקשנות "זו לא עבודה בשבילך". לא עלה בדעתי כלל להגיד לסבא שלי שגם הוא זקן ושיגלה קצת רגישות. האמת היא שהיה הבדל תהומי בין סבא שלי לזקן הזה. אחד הדברים שהרגיזו אותי במיוחד אצל האדון פטרוביץ' היה הצורך שלו להרצות בפניי דברי תורה שהוא הגה אותם בעצמו. הוא אפילו כתב ספר ובתו, אותה הלל ושיבח כחכמה ויפה, עודדה אותו להוציא את הספר לאור. כששמעתי אותו מרצה לי את אחד הרעיונות בפעם הראשונה, הסתכלתי עליו מהצד לראות אם הוא מותח אותי. הוא פשוט דיבר שטויות! היססתי ביני לבין עצמי לרגע אם להתווכח אתו אבל אז הבנתי שזה פשוט חסר טעם: הבן אדם לקח את עצמו בשיא הרצינות. התחלתי לפקפק בשבחיו החמים על בתו. כשסיפרתי לסבא שלי על כך והעליתי את האפשרות שאולי זה בגלל גילו המתקדם של מר פטרוביץ', הוא החווה בידו בביטול ואמר: "אני מכיר אותו כבר חמישים שנה והוא אף פעם לא היה חכם גדול".

אני מניח שאתם יכולים כבר לבנות לעצמכם בראש תמונה בסיסית של סבא שלי. כתבתי שארחיב עליו בהמשך אבל מה שנוגע לעניין הזה הוא שדעתו של סבא שלי, כמו גם של אבי, היו משמעותיות בעיני. סבא שלי היה למעשה מנהיג המשפחה וכשהוא אמר לי שלטפל בזקן זו לא עבודה וזה לא מוצא חן בעיניו פשוט הרגשתי רע. סיפרתי את זה לאיתי.

"מי צריך לחיות את החיים שלך" הוא שאל "סבא שלך או אתה?"

"אני, אבל א…"

"אז זהו. שיגיד. אתה תעשה את שלך".

באותו יום החליט איתי להטיל עלי עוד משימה. אחד הדברים שגורמים לאדם להרגיש חוסר תכלית בחיים וריקנות, כך טען, הוא חוסר מסגרת. לכן חשוב לבנות מסגרת כלשהי לחיים, אפילו באופן מלאכותי. כרגיל, כשאיתי היה מדבר הייתי מהנהן בראשי. כן, בהחלט. בתיאוריה זה היה יפה מאוד. אבל איתי החליט שמה שאני צריך לעשות הוא ללמוד כל יום משניות במשך חצי שעה. לבחור שעה מסוימת ביום ובמשך חצי שעה, 'אפילו אם יתהפך העולם', אני לומד. התחלתי להרגיש את אותה הרגשה רעה שחשתי כשאיתי נתן לי את המשימה עם הזקן: 'בשביל מה? מה זה ייתן לי? אני לא אוהב את זה וזה לא נכנס לי לראש בכלל?'. אלא שהפעם לא יכולתי להתנגד. הרי גם עם הזקן אמרתי את אותו הדבר ובסופו של דבר הרגשתי שעזרתי לו. אבל הפעם זה היה קצת שונה.

במהלך הפגישות עם איתי הרגשתי משהו מוזר. מצד אחד הוא היה הבן אדם הראשון שהיה נראה לי שמבין אותי בכלל. שמבין שאני לא משוגע. שלא מנסה להפוך אותי למה שאני לא, אלא להוציא ממני את מה שאני. השיחות אתו ריתקו אותי. הוא דיבר על אנשים ועל שיטות חיים, על פילוסופיה ודת וגם על רפואה קונבנציונלית ואלטרנטיבית. היה נראה לי אז שהוא יודע פשוט הכל. אם זה היה תלוי בי הייתי פשוט יושב ימים שלמים ומקשיב לו ולסיפוריו. מצד שני, כשהיה נותן לי הנחיות מעשיות, כמעט תמיד הרגשתי רע. כאילו חלה נפילת מתח מיידית. ברגע שהיה עובר מתיאוריה למציאות הייתי מרגיש איך הקסם מתפוגג. החלום שהייתי שרוי בו נהפך בן רגע לסיוט. היה נדמה לי כאילו האדם שהבין אותי כל כך טוב, כל כך לעומק – הרי כל מילה שלו עד עכשיו כאילו הומצאה למעני – אותו אדם לפתע מדבר אל מישהו אחר.