כל כך קשה עובדים אנו לדכא את יצרינו, ובסוף הדבר מגיע לידי גיחוך. מספר ימים לאחר פגישתנו הראשונה, ואני המום מעצמי. מצליח אני לראות מול עיני, את שערך – קצוות שיער מחוברים עם ג'ל, את אוזנייך – עם חורים אך ללא עגילים, את גבהך – כמעט כמוני, את חולצתך – שתי שכבות: מתחת חולצה שחורה ומעליה חולצה בצבע בז', את החצאית שלך – שחורה כמו עורב, ואת נעלייך – בצבע בז' עם פלטפורמה. ורק דבר אחד איני מסוגל לזכור: דבר "קטן" ו"חסר כל משמעות". את פרצופך! כל כך הרבה עמלו על חינוך שיופי זה לא חשוב ויש להתבונן רק ביראת השמים, שההתבוננות במשודכת שנפסק להלכה שראוי לעשותה, נתפסת כדבר מאוס בעיני בחורי הישיבות. זה לא שאיני רוצה להזכר במראה עינייך, צורת אפך, לחייך ופיך, אלא שאיני יכול. דכאתי את יצרי במשך שנים רבות, קשה לי לתת לו אפילו טיפת דרור.