מדי ערב, כשמעריב עליי הבוקר וחמה נושרת אט-אט אל תוך תרדמתה ידיי נשלחות כמאליהן אל תיבתי תיבת עץ חומה, גדולה, כבדה. מוקסמת מהמחזה שעיניי עומדות לחזות בו אני פותחת לאיטי את התיבה עיניי נשטפות ביופי עוצר- הנשימה שקורן ממנה. בתחתית התיבה מונחים להם, נחים בשלווה אלפי הרסיסים שלי שאגרתי במהלך ימיי. רסיסים שונים ומשונים מונחים שם במגוון צורות וגדלים ובשלל צבעי האור. כל יום מוסיפה אני מניחה בתוך התיבה בעדינות ובאהבה רסיסים חדשים שאספתי רסיסי אושר ושלווה קטנים שהשכלתי לאחוז בכפות ידיי הזעירות שנלחמתי עבורם במלחמות קטנות של ספק ועצב רק כדי שאצליח להגיע איתם לסוף היום ולאצור אותם בתיבתי. מדי לילה כשאלוהים פורש מעליי את שמיכת חיבתו אני לא שוכחת ללחוש אליו מזמור תודה קטן להפריח אליו אהבה בצורת מילים רכות ולשגר אליו חץ קטן שיטוס תחת מעבה העננים ויתפלל בעבורי שלא ישכח לשלוח לי גם למחרת רסיסים קטנים של טוב.