בס"ד

הנשמה עמדה מבוהלת. עוד רגע מגיע תורה לרדת לעולם, והיא , היא שמעה מה קורה שם. סיפרו לה על הכל – כל החומר והתאוות, על המאבק הבלתי פוסק ביצר. איך תשרוד? מה היא בכלל מול העולם?

המלאך עמד לידה, מנסה להרגיע. הוא מכיר, הוא יודע איך זה שם. "פשוט תהיי את עצמך" הוא אמר. "תזכרי מי את, מאיפה באת, והכל יסתדר. פשוט תהיי את עצמך."

ואז האור מעל הפתח התחלף מאדום לירוק. המלאך סטר לה על פיה, והיא הרגישה איך פתאום היא נעשית כבדה, נופלת למטה עוד ועוד. הכל נעשה חשוך מסביב.

-

תמיד ארבה לו הבדידות מעבר לפינה. לא שהיתה לו בעיה איתם. להיפך. הם אהבו אותו, הוא אהב אותם. עם הזמן למד את השפה וההתנהגות שלהם, נעשה דומה אליהם. הוא היה מוכשר, והוא הסתדר.  הוא היה אלוף בלהסתדר – לפעמים הטעה אפילו את עצמו. מצא את מקומו, קיבל ונתן. והוא היה מאושר.

לא. בפנים , הוא ידע שהוא שונה, משהו אחר, הוא לא כמוהם. וכל פעם, ברגע שהוא ידע את זה הכל נעשה טפל ומחניק.  הוא חיפש משהו אחר, יותר ממה שיש. והם – הם כבר לא עניינו אותו. לא שהם ידעו את זה. הוא היה אלוף בלהסתדר, אבל הוא כבר לא היה חלק.

אז הוא הלך למקום אחר, והם היו דומים לו אפילו יותר. בכל מקום ממלא תפקיד אחר, לפעמים בכמה מקומות בו זמנית, לפעמים מנסה לשקוע עד שכחה. אלא שהוא כבר היה גם המקום הקודם, וכל מקום שעבר. וחוץ מזה, הוא לא היה הם... במוקדם או במאוחר זה הגיע, והוא היה חייב להמשיך הלאה או להיגמר.

הפעם זה יהיה שונה מכל מה שהכיר. הוא כבר לא יוכל יותר להתחמק. הוא ניסה להאבק, להתחנן, אבל לא היתה ברירה. הוא יהיה שם לבד, בלי אף אחד שדומה לו אפילו במעט. הוא יודע שהו שונה, והם יודעים את זה – והוא לא יכול ללכת לשום מקום אחר.

בפעם הראשונה, הוא חייב להסתכל לבדידות בעיניים.

 -

אז בסוף הגעתי לזאבים. אתם יודעים, הפלוגה הכי הכי. הכי מקצועית, הכי שומרת מסורות פלוגה. הכי קשה, הכי טוחנת צעירות, הכי בעייתית לדתיים. הגעתי אליה, ביני"ש יחיד בפלוגה שהוגדרה לי "לא לביני"שים". אחרי כמה חודשים אני יכול לומר שזה אחד הדברים הטובים שקרו לי.

זה לא היה קל. ההתחלה הייתה סיוט מתמשך. וותיקים מציקים, ציניות וניבולי פה, בדידות. ופחד: בכל דבר שאני עושה, איך לא אתפש חריג? איך אתרץ את הדרישות השונות והיחס השונה, "אצא בסדר"? צורך להוכיח את עצמי, להראות שבכל זאת, אני לא פחות טוב (אולי יש מי שקוראים לזה "קידוש ה´"?).

הייתי חייב להתחבר, עד כדי כך שבסוף חייתי באין ברירה – מצד אחד, זה אני. אבל מצד שני, אני פה, עם האנשים האלו. פעלתי עם הגב לקיר.

אלא שתובנה מסויימת התבשלה בי, והבשילה בשיחה עם הטען שלי. סתם כך, על הצריח. עכשיו זה נראה מובן מאיליו, אבל זה שינה הכל. "תפסיק לחשוב כל כך הרבה מה חושבים עליך. שים עליהם פס, תעשה מה שבא לך". זה היה קשה בהתחלה, אבל... "מה אני רוצה? איך אני ארגיש טוב?" ולאט לאט למדתי לפתוח את הפה, לדבר בלי לפחד (ממה, בעצם?). זה היה מהפך מחשבתי, אבל הרגשתי טוב – בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. הייתי שלם עם עצמי, "בלתי פגיע".

באופן מפתיע, גיליתי שאני נעשה חלק מהחבורה. באמת, לא כמו קודם. מסתבר שמה שמחבר אותנו זו מטרה, משימה, ועבודה קשה. לא מכנה משותף כלשהוא. לכל אחד יש את השגעונות שלו, ודווקא המפגש הזה, עם מה שאתה באמת, הוא זה שמאפשר את החיבור.

-

(יכול להיות שהייתי חייב להיות לבד כדי להגיע לזה?)

-

עכשיו, אולי אפילו לפני שהתובנה הקודמת התעכלה  כל צרכה, אני כבר מוכן לדבר הבא. גיליתי שאני מסוגל לתת, להוריד שפע לסביבתי. אולי, רק אולי, יכול להיות שבזמן-מקום-מצב המתאימים, אני מסוגל להוביל?