בימים ההם בזמן הזה[1]/ אלי אייזנר

                      השעה כבר שמונה בערב, בבית המדרש החדש, בשכונת פרחים, דלוקים שמונה נרות חנוכה. חג האורות, כך כונה החג, היה חגה של אורית. יותר מכל ציפתה לחג זה.  במדרשה, הדליקו את הנר האחרון. ´מה עוז צור ישועתי´ נשמע בקולי קולות, ביופי ורוך. בכל זאת מדובר על קבוצה של בנות ששרות. בחוץ מזג אויר נעים, שלא מתאים כל כך לעונה. החג שמסמל מעל הכל, את חג ה´רוח´ היהודי, ניכר לעין כל, אך אורית עצובה. חג האור עומד להסתיים, ועם סיום החג, מתחילה הספירה לאחור, עד לכניסתה לצבא. אורית בחורה חכמה, היא אמורה להיות בפרויקט מיוחד בצבא, מטעם חיל המודיעין. אורית חלמה להיות בפרויקט זה. אורית רצתה להוכיח לכל חברותיה ומורותיה, שגם בנות דתיות יכולות להיות בצבא. השילוב המנצח מודרנה ודת. הילכו יחדיו? בגלל זה הצטרפה למדרשה שלה. אורית ידעה שהיא שונה משאר בנות המדרשה. במה? היא לא ידעה לענות.

היא חיפשה משמעות לכל דבר שהיא עשתה. היא הייתה הנועזת מכל בנות גילה בתיכון והנועזות שלה גרמה להרבה מבטים חמורי סבר מהרבנים. ´רפורמית´, כך היו קוראים לה בתיכון. רפורמית אכן הייתה. אבל לא בדת.

                  "אורית, למה את כזו עצובה?" שאלה חברתה מיכל. "מחר יש לך יום הולדת. באי נצא כולנו עם החבר´ה?" אורית ביאסה אותה בתשובה שלילית. "מיכל, אני רוצה קצת שקט. אני כל החג מתרוצצת ממקום למקום, ממסיבה למסיבה. תני לי להיות קצת עם עצמי."  מיכל יצאה מבית המדרש למסיבת החנוכה של בנות המדרשה. הבנות ארגנו קריוקי. והאווירה הייתה מצוינת. לכולן היה ניכר כי אורית חסרה. אורית נשארה, בבית המדרש. על שולחן רבנית המדרשה, הייתה מונחת מסכת בבא מציעא. אורית אהבה את הגמרא. אורית הייתה שוקעת לפעמים במחשבות מגוחכות, כאילו היא הייתה שותפה בדיוני הגמרא. אורית התחילה לקרוא, "יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא..." אורית שקעה במחשבות עמוקות.

               גדעון היה ראש כנופיית ה´פנתרים הצהובים´. גובהו מטר ותשעים. בנוי היטב. שיער שטני עם בלורית של שחקני גריז.  גדעון היה שומר של אח"מים בימים ובלילות שמר על מועדוני הדיסקוטק היוקרתיים. מדי ערב היה נקלע לקטטות. זה זירז את תהליך יצור האדרנלין אצלו. הוא אהב את החיים. ממש. החיים גם אהבו אותו.

             ערב אחד כשגדעון שמר על בניין הדיסקוטק היוקרתי, ´פיצוציה´, פגש קבוצת צעירים. בין קבוצת הצעירים היה בחור צעיר, גבוה קומה, שיער מטולטל, עיניים בהירות, נראה ממש כמו מקולי קולקין. הצעיר חבש כיפה אמריקאית שחורה. דמות הצעיר הזכירה לגדעון את ימי נעוריו. בעבר גדעון היה ממש כמו הילד הזה.  גדעון הוא בכור הילדים במשפחת פרידמן. אביו היה רבה הראשי של עירו. עד לפטירת אביו, חיו אחד עשרה הנפשות, בשלווה ועושר. גדעון היה תלמיד מצטיין בישיבה התיכונית, כמוכן היה שחקן כדור סל מצטיין. הוא הצטיין כל כך עד שכל מי שהכירו ניבא כי הוא הולך להחליף את ´מייקל ג´ורדן הישראלי´, תמיר גודמן. גדעון היה בחור תורני, וכל רבניו העריצו את התלמיד החכם הצעיר. הרבנים ניסו לכוון אותו לנצל את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בתוכו לתורה ומוריו המקצועיים ניסו לכוון את כישוריו לאקדמיה. ו´אליצור´? כמובן לכדור-סל.

              בבני עקיבא, היה מאוד מקובל. הוא היה מדריך של שבט ´ניצנים´. כל הבנות אהבו אותו ורצו כמובן ל´התחיל´ איתו. אבל גדעון היה בחור רציני. הוא לא רצה מערכת זוגית שתעיק על חייו. לגדעון לא הייתה דקה אחת פנויה.  הוא היה טיפוס עסוק. יומו התחיל בשש בבוקר, והסתיים בשתים עשרה. שעון מטכ"לי. הכל הלך מצוין בבית משפחת פרידמן, עד לאותו יום ארור, בו לקה אביו בהתקף לב. אחרי ההלוויה, גדעון נשאר שבור לב. אביו שכל כך העריץ הלך לעולמו, ועמו נשאר הכאב והגעגוע. הכאב לא היה נחלת המשפחה לבדה, לכאב התווסף דאגת הפרנסה. מי יפרנס עתה, את המשפחה הרחבה. האם, ענת, עקרת בית, וברשותה שלושה ילדים פעוטים, שאין מי שישגיח עליהם. עברה חצי שנה, החסכונות אזלו והאווירה בבית הייתה קשה. המשפחה נאלצה לעבור מביתה המרווח לדירה קטנה בת שלושה חדרים, בפאתי העיר. עשר נפשות חיו שם בצפיפות איומה, תחת תנאים קשים ביותר. היה זה חורף קריר במיוחד. בדירה לא הייתה מערכת הסקה ובני הבית התחממו מ´סמרטוטים´ שנתרמו על ידי אגודות צדקה. לענת לא היו אמצעים כלכליים בשביל לשלם על המוסדות הפרטיים של הילדים וכך, גדעון, בן השבע עשרה, נותר מחוץ לישיבה התיכונית. גדעון הועבר לתיכון העירוני הממלכתי. גדעון שנא מתנות. הוא אהב להשיג כל דבר בכוחות עצמו.  לכן וויתר על אפשרות  למימון שכר הלימוד בישיבה התיכונית על ידי מלגה מקרן של הישיבה. הוא העדיף ללמוד במוסד חילוני ובלבד שיתייחסו אליו בשוויוניות.  גדעון השתלב היטב במוסד, ועל אף שהיה הדתי היחיד בבית הספר, היה מאוד מקובל. כולם כיבדוהו. גדעון נשאר דתי.

                  המצב הכלכלי בבית הלך ונעשה גרוע יותר, ונושים באו לעקל רכוש. גדעון לא יכול יותר לראות את אמו בוכה. לכן, החליט כי הוא עוזב את לימודיו, לטובת עבודה. הוא תכנן ללמוד בערבים ולגשת לבד לבגרויות. גדעון מצא עבודה בתור מלצר במסעדה. במשך הזמן הוא כבר מימן את כל צרכיו בכוחות עצמו, אך כשהודיעו לאמו שועדת הרווחה עלולה לקחת את ילדיה מאמו בשל טיפול לקוי בילדיה, עזב את עבודתו. "אלוקים!" זעק גדעון בבכי תמרורים. "בבקשה ממך! רחם על אמי המסכנה! אם לא למענה, אז למען אבא שנתן את כל כלו למענך!" גדעון חיפש עבודה בלוח המודעות. "דרושים בחורים צעירים, בנויים היטב, לעבודה מאתגרת. שכר גבוה מובטח מיידית! לפרטים, נא  להתקשר לדודו- 977-991-90210."  גדעון הלך לבית חברו,  עזרא. גדעון דפק בעדינות על הדלת. "עזרא, עזרא! אני צריך שתעשה לי טובה!" אמר בקול חלוש. "מה קרה, גדעון?" "אני צריך לעשות צלצול למשרה מסוימת שמצאתי בעיתון." "טוב" אמר עזרא. גדעון צלצל. מעבר לקו היה נשמע קול של גבר בשנות השלושים לחייו. "מי זה?" שאל האיש בקול מתוח. "שלום, אני מתקשר בקשר למודעה של ´דרושים´ בעיתון. במה מדובר?" שאל גדעון. "בן כמה אתה?" שאל האיש. "אני בן 17." ענה. "אתה קטן מדי." ענה האיש. "אני ´בוגר´ מבני גילי. אין לי בעיות לעשות עבודות פיזיות. אני מאוד חזק. אני מטר תשעים."

"אתה יודע מה, תבוא מחר למועדון ה´פיצוציה´, בשעה שתים עשרה וחצי בלילה. אני אחכה לך בחניה. תבוא לבד." בסיום המשפט, הקו נותק.

                גדעון חשש מהמעביד. גדעון ילד טוב. למחרת הופיע גדעון כנדרש מאחורי מועדון ה´פיצוציה´. לבד. בחניה. בחושך עמד גבר גבהה קומה, לבוש במעיל עור שחור. על סנטרו צלקות. ניכר מרחוק כי פרצופו מעוות. עין אחת בהירה מחברתה. יש לו פרוטזה בעינו הימנית. ממה?! גדעון ניגש לאדון. "שלום, אני גדעון." האיש בחן היטב את גדעון, לאחר מספר דקות, השיב לו. "אתה יכול לעבוד אצלי. אני אתן לך את כל מה שתצטרך בתנאי שתעשה כל מה שאומר לך בצורה האיכותית ביותר!" אמר בקול עבה וקטוע. גדעון התלבט. הוא חשב על אימא. "אני מסכים!" אמר בקול בטוח. "איך קוראים לך?" שאל אותו בנימת חשש. "בשבילך אני ´בוס´!" צעק. "בסדר ´בוס´", השיב גדעון, עכשיו כמעט בבכי. לפני שהדמעה הראשונה יצאה מעיניו נזכר באמו. גדעון ידע כי עליו להיות חזק, אסור לו לבכות מול ה´בוס´, אחרת לא יקבל את המשרה. אכן גדעון היה חזק. חזק מאוד.  ´בוס´ הכניס את גדעון לתוך המועדון. המועדון היה מלא עשן ומוסיקה רועשת שהופקה על ידי איזשהו די ג´י מסומם. האנשים במועדון נראו לגדעון כמו עבריינים. גדעון התבייש בזה שבתור דתי הוא נכנס למקום כזה ולכן הסיר את כיפתו מראשו. את הציציות לא היה צריך להסיר. מאז שאביו נפטר כל ציציותיו התבלו ונותרה לו רק ציצית אחת שכרגע נמצאה בכביסה.

לפתע פנה אליו ה´בוס´. "תפקידך להיות סדרן. לדאוג שהמסוממים לא ישתוללו." אמר הבוס. גדעון נענה לדברי הבוס. במשך הזמן ה´בוס´ לימד את גדעון כיצד להשתמש בנשק, בסכינים ושאר אמל"ח. הבוס אף לימדו קרב מגע. הבוס היה אלוף ישראל לשעבר בג´ודו. הוא היה חזק מאוד וגדעון פחד ממנו. הבוס סיפק לגדעון את כל צרכיו וכשהגיעו עשרות שטרות של מאות שקלים לכיסאו של גדעון מדי שבוע, גדעון החל להיות שמח. פתאום, היה מה לאכול בבית. פתאום אמו של גדעון החלה לשמוח. המצב החל להשתפר בבית, עד ליום בו חלתה אמו של גדעון. "גדעון, אתה חייב לחזור הביתה. אני מאבדת את הראיה, אני לא מסוגלת לקום מהמטה." בכתה אמו בקו הטלפון. "´בוס´ אני חייב לחזור הביתה, קרה משהו נורא בבית." אמר בחשש. "טוב, תחזור הביתה!" אמר הבוס. גדעון רץ הביתה, פרץ את הדלת הנעולה של ביתו ורץ לחדרה של אמו. "אימא, אימא, מה קרה?" בכה גדעון.  "אני חושבת שאני הולכת למות. אני כל כך אוהבת אותך בני בכורי, הצדיק. תבטיח לי שתשמור על אחיך ותהיה דתי!" אמרה בקול חנוק. גדעון בכה וחיבק את אמו. "אימא, אל תירדמי! אימא תקומי, אני אוהב אותך!"זעק. אבל אימא לא קמה. היא הלכה לעולמה.

                     למחרת התקיימה ההלוויה. בהלוויה נכחו רק קרובי משפחה. גדעון לא ציפה לאנשי העיר הגדולה לבוא להלוויה. מאז הלווית אביו, כל אנשי העיר התייחסו אל המשפחה בזלזול ובשנה וחצי האחרונות בו נקלעה המשפחה למצב כלכלי קשה, לא הייתה יד אחת שעזרה למשפחה מהעיר. גדעון היה שבור. בפעם הראשונה הטיח דברים כלפי ´שמיים´. "איך אתה לא מתבייש להתעלל בילדים שלך! אני עוזב את החוקים המרושעים שלך! אני מתעלם ממך כמו שהתעלמת ממני וממשפחתי!"

                     גדעון חזר למועדון. ה´בוס´ ניגש לגדעון. "תקשיב גדעון, אני רוצה לקדם אותך בעבודה. מעכשיו עובדים פחות זמן ומרוויחים יותר!" ציחק ה´בוס´. "מה דעתך?!"

"אני מסכים!" ענה גדעון. "מעתה, אנחנו הולכים ´לקחת´ מהעשירים ולתת את מה שניקח לאלו שמגיע להם, לפי חוקי ה´חזק שולט´. כמגיע משהו/י עשיר לשירותים. אתה מנשל אותו/ה מכל נכסיו. רק תדאג לסמם אותו בפעולת התקיפה! בשביל השוטרים. חבל שיעשו לך בעיות!" "בסדר ´בוס´." אמר גדעון, שנעשה כבר אטום לרגשותיו. גדעון היה שודד מדי ערב עשרות ´מכייפים´ עשירים, בדיוק ובחכמה. אחרי שנה גדעון נעשה ראש כנופיית ה´פנתרים הצהובים´.

                    גדעון, פנה לבחור הצעיר, בעל הכיפה השחורה. "כדאי לך להוריד את הכיפה! הבנות היפות לא אוהבות דתיים. הרי בשביל הבנות באת, לא?!" צחק גדעון. בבוקר הלך גדעון לכיוון ביתו. גדעון החליט לעבור ליד גדות הנהר.

                  גדעון הלך בשמחה לעבר ביתו. הערב הצליח לשדוד כמה עשירים, ביניהם, הנער הדתי שהלך אמש לדיסקוטק. דרך אגב, גדעון ריסק לו את העצמות. גדעון חשב לעצמו, מה יעשה בכל הכסף ש´קיבל´. הוא כבר תכנן לקנות רכב חדש. אולי רכב שטח. גדעון היה נראה כמו ´פושטק´. לבוש במעיל עור כחול. בהליכתו זמזם את השיר ´מאי גירל´. לפתע ראה משהו שהסיח את דעתו מהדרך. בנהר, היה דמות של משהו יפה ששחה. "מי זאת ה´חתיכה´ הזאת?" צעק. גדעון הוריד את בגדיו ונשאר עם הבוקסר. הוא חשב לעצמו שאם יקפוץ למים ויפתיע את הבחורה, אולי יוכל ל´התחיל´ איתה. גדעון קפץ לתוך הנהר הגועש ושחה במהירות לכיוון הבחורה. גדעון טפס את שערותיה. הדמות הסתובבה. לפתע התנפצה הפנטזיה של גדעון. היה זה גבר. אולם נטול זקן, אך נראו זיפים קטנים שנשארו על שפמו. הרב ינון ישמעאל, רבה של הישיבה הגדולה והמפורסמת, ´חיילי בית דוד´, החליט לשחות בנהר. הרב ינון היה רב מטופח ביותר. הוא היה צנום, בעל שיער בלונדיני ארוך ועיניים ירוקות בהירות. הוא היה יפה תואר. הרב ינון החליט לשחות בנהר. אך הנהר היה גועש ולכן שם עליו מצופים. כשראה הרב את גדעון, שאלו בהתפעלות, "איך הגעת אליי. הנהר הרי נהר גועש! אתה ודאי שחיין מקצועי!" הרב בחן היטב את גדעון. גדעון הזכיר לו דמות של ילד שהכיר, בנו של רב העיר הסמוכה. הרב ינון שאל את גדעון," אתה לא במקרה, בנו של רב העיר הסמוכה, הרב פרידמן זצ"ל?" . "אכן, כן." ענה גדעון בנימת בושה. "אתה נראה כמו בחורה יפה!" אמר גדעון. "תגיד לי בני, מה קרה, שאתה נראה כמו שאתה נראה? אתה נראה ממש כמו ´ערס´ עם התסרוקת הזו ועם הקעקועים על כל הגוף. בוא איתי לישיבה שלי, אני אדאג לכל צרכיך. אני אלמד אותך תורה. אני אשקם את חייך. אתה תהיה מאושר. אם תבוא איתי אני אכיר לך את אחותי, היא ממש ´חתיכה´, אפילו יותר ממני.  היא בלונדינית קטנה, בעלת עיניים בהירות, היא ממש חמודה. מאוד פעילה. אבל היא מחפשת בחור דתי, אז תצטרך לעשות שינויים  משמעותיים באישיותך. אתה מסכים לבוא איתי לישיבה ולהשתנות?" שאל הרב בקול רך. גדעון כבר רצה למסד את חייו. נמאס היה לו לרדוף אחרי בחורות מזדמנות. הוא רצה משהי אחת, אותה יוכל לאהוב, והיא תאהב אותו גם כן. לגדעון היה נמאס מלפחד שהמשטרה תתפוס אותו על כל השדידות שעשה. לגדעון היה נמאס מלחיות חיים בלי משמעות. למה פתאום ´נפל לו האסימון´? כנראה בגלל שפגש משהו שהזכיר לו את התמימות של שנות נעוריו. גדעון התגעגע להיות ´דתי´. זה הרבה יותר קל מלהיות חילוני. הכל מסודר. אין צורך בלחשוב על מה נכון ומה לא, כשהכול מוכתב מראש. גדעון בכה בלי הפסקה, מרוב געגועים.

                גדעון לא יכול לשחות החוצה, לא היה לו כח מרוב הכאב שהיה לו על מצבו הרוחני. הוא יצא מהנהר בעזרתו של הרב ינון. למרות האירוניה, הרב הצנום הצליח להוציא את ה´בריון שתש כוחו´ בנהר. הרב ינון, לקח את גדעון לביתו. אחותו בדיוק התארחה בביתו. "מירי, תכירי את ´גדעון´." אמר אחיה. גדעון כמעט התמוטט למראה יופייה של מירי. היא הייתה יפת מראה ויפת תואר.  היא הייתה מאוד נחמדה. במשך ימים רבים נפגשו גדעון ומירי וכמו סימבה ולאמה, מסרט ´מלך האריות´, גם הם התאהבו. רק שלהם לא היה את אלטון ג´ון שישיר להם שירים רומנטיים על הפסנתר. גדעון השתנה, הוא שינה את דרכו, הוא התחיל להאמין שוב באלוקים ולקיים אורח חיים דתי. גדעון ומירי נישאו ועברו ליישובו של הרב ינון. גדעון נעשה אברך בישיבה של ינון. גדעון היה בחור מאוד מוכשר. פתאום גדעון חזר להיות אותו בחור מוכשר שהיה בישיבה התיכונית. גדעון היה מאוד ביקורתי. הוא שאף לגלות את האמת. לא נח עד שכל תמונת המצב של הסוגיה היה נהיר. גדעון היה מקשה על דברי רבו, הרב ינון, והרב ינון היה צריך לעמול קשה כדי להפריך את קושיותיו החזקות של גדעון. כך נמשך המצב ארבע שנים שלמות. גדעון ומירי היה זוג מאוהב. כלו מאושר, ועתה גם הורים לשני ילדים חמודים.  גדעון היה מאוד מקובל בישיבה וכולם קראו לו ´הרב גדעון´.  הרב ינון מאוד אהב אותו, ומאוד העריך את גדעון, ליתר דיוק, הרב גדעון, על חריפותו. לא היה יום שלרב ינון היה משעמם. תמיד גדעון היה בסביבה כדי לאתגר את הרב.  יום אחד, למדו יחד, הרב ינון וגדעון, סוגיה ´תלמודית´ שעסקה בטומאת כלי נשק. גדעון טען טענה מסוימת ואילו הרב ינון חלק על גדעון. מתוך להט הוויכוח, פלט הרב ינון, משהו שישב על לבו הרבה זמן. "בודאי שאתה צודק. אתה הרי שדדת המון אנשים ואתה בקיא בכל סוגי הנשק!" גדעון, שבינתיים נעשה רגיש מאוד, נעלב. הוא היה כל כך פגוע, שלא היה יכול להסתכל לתוך עיניו של הרב ינון. "אם כך פני הדברים במה הועלת לי שקירבת אותי לתורה? אם התורה לא מאמינה בחזרה בתשובה, מה עשית הרב ינון? בשביל מה היית צריך לקחת אותי מחיי הטובים בעולם ה´חילוני´. היה לי טוב שם. היה לי כל דבר שרק ריציתי. אנשים כיבדו אותי. בשביל מה היית צריך להחזיר אותי בתשובה? בשביל שיכבדו אותי, קבוצה של ביני"ישים? למה היית צריך להכיר לי את אחותך? בשביל לשבור את לבי?!" זעק גדעון. "אני כבר לא יודע מה אמת. שם היה לי טוב. חשבתי שחייתי חיים ריקים מתוכן רוחני. אולם מדבריך ניכר שחיי אינם שווים הרבה גם בעולם התורה, בכל אופן אשאר גנב. אז מה האמת? החטא או המצווה? אלוקים באמת קיים? אולי יש"ו הוא אכן אלוהים? הרי רוב העולם נוצרי, ואם המון, שמונה את רוב העולם טוען שהנצרות היא דת האמת, אולי הם אכן צודקים. במה הם שונים מטענת היהודים, שטוענים כי הייתה קבלה בידי ההמון של התגלות ה´, אליהם. ואולי כולם טועים. הרי אם האל הוא כל יכול, בשביל מה לו לברוא עולם, בשביל מה הוא צריך אנשים? אולי אין אלוהים." טען ברוגז גדעון. הוויכוח נשמע בקולי קולות ברחבי בית המדרש. "אתה לא מתבייש",  אמר הרב ינון לפני שזעק בבכי. "בזכותי אתה דתי! לפניכן היית ´פושטק מרושע´ שחיפש רק להזיק! איך אתה לא מודה לי על כל מה שעשיתי בשבילך?" אמר הרב ינון, כשלבו פגוע. הרב ינון יצא מבית המדרש במהירות, כאילו מישהו רדפו ואחריו יצא גם גדעון.

                        בינתיים ישב גדעון עם עצמו, הרחק מבחורי הישיבה, שלא רצה שיראו את רבם, במצב מביך זה. גדעון חשב לעצמו. אני קרוע מבחינה פנימית. מצד אחד, אני לא רוצה לעזוב את הדת. כי אני מרגיש שאלוקים קיים, ולמרות כל הצרות שהביא לי, אני לא יכול לחיות בלעדיו. אני לא יכול לחזור לחיי החילוניים. מצד שני אני לא יכול להמשיך לחיות את החיים אותם חייתי בארבע השנים האחרונות. נוכחתי לראות כי אין דרכי בקודש, כדרכו של הרב ינון ותורתו. בעצם מה שהוא לימד אותי היה שקר אחד גדול. אבל איך אעזוב אותו? אני נשואי לאחותו, והוא דוד של ילדיי.  גדעון שקע בדיכאון, הוא לא אכל ולא שתה, לא התגלח ולא התרחץ. מירי הייתה מודאגת. "גדעון מה קרה שאתה פתאום מזניח את עצמך? זה לא מתאים לך?" גדעון סיפר לאשתו את כל מה שהתרחש עם אחיה. ואז חזר לשתיקתו. עם הימים החריף מצבו הנפשי של גדעון, ועמו גם מצבו הפיזי. גדעון לא אכל ולא שתה והוזקק לחיבור לאינפוזיה.

מירי לקחה יוזמה על עצמה. היא הלכה לאחיה והתחננה אליו, כי יתנצל בפני אחיה, כדי שייטב מצבו. "ינון, תעשה לי טובה, אני אוהבת אותו! הוא בעלי, תתנצל בפניו. גם אם לא מגיע לו. בשבילי ינון, בבקשה!" התחננה אחותו. "עדיף שימות הגנב, הרשע. זה יוטב לך. תוכלי לקחת מישהו ישר." ענה בזעם. מירי לא חדלה מלהתחנן," ינון! יש לי ילדים! תבקש סליחה ממנו, כדי שלילדיי יהיה אבא!" בכתה מירי. "מוטב שיהיו יתומים ובלבד שלא יגדלו עם אבא מנוול." אמר בקול חלש והחלטי.

            בזמן הוויכוח בין האח לאחות. עמד גדעון על ערש דווי. כשהגיעה מירי למיטתו של גדעון, כבר לא היה עם מי לדבר. מירי נפלה על גופו של בעלה האהוב, שלא יחבק אותה עוד. זעקתה וקול בכייה נשמעה בכל הרחוב.

            אחרי ההלוויה של גדעון, התמנה איתמר שהחליף את גדעון בלימוד התלמידים. איתמר החליף את גדעון אף בלימודי החברותא של גדעון והרב ינון. הרב איתמר היה אדם חריף, אולם לא הגיע למאית חריפותו של גדעון. כל זמן שלמד עם הרב ינון, ניסה להצדיק את דברי רבו. איתמר חשב שהדבר יגרום לרבו שמחה, ברם, הדבר גרם לתוצאה הפוכה. הרב ינון היה שוקע בדיכאון כל עת שלמד. הוא לא חיפש מישהו שיהיה כנוע אליו, אלא אחד שייקח את הכלים הלימודיים שהרב הקנה לו ובעזרתו יחתור להגיע לאמת, גם אם על ידי כך, יערער את דברי רבו. כך היה גדעון.

           "אורית?!" צעקה מיכל. "את באה למסיבת חנוכה? כבר עברה שעה מתחילת המסיבה? מה עשית עד אז?" אורית התעוררה. "אני באה עוד חמש דקות!" השיבה אורית בקול עייף. לפתע הבינה אורית כי אין לה מה לחשוש. היא לא רפורמית. היא הולכת אחר האמת הפנימית שלה וכל עוד היא שלמה עם עצמה ולא מרמה את עצמה או אחרים, היא צועדת בדרך המלך. היא עוד תראה לכל העולם היה היא צדקה. בעצם זה כבר לא משנה. העיקר שהיא תהיה מאושרת.

          אורית, קמה ממקומה בחיוך, למסיבת החנוכה, וכמו בימים ההם כך בימיה התרחש נס חנוכה.