היום מסתובבים שם שועלים.
עד לא מזמן, נביאים שקצה זקנם השתפשף במדרכה טיילו שם בחברת מלכים זהורי כתר. כהנים עם סכין נוטפת דם לימדו א"ב לילדים נרגשים, פרחי לויה שעוד ישירו באחד הימים אנעים זמירות מראש המדרגות, ויחייכו בגאווה לאמא שלהם בעזרת הנשים הגבוהה של שמחת בית השואבה. תיקון גדול או לא. האמהות יחייכו אל ילדיהם המחונכים בעודן מקלפות להם פיסת מעשר עסיסית.
אך מפני חטאינו, ברחו המלכים וזוהר כתרם עומעם. סכיני הכהנים נוטפות דמם שלהם והלויים קפצו אחריהם ממרום הבית, אולי ממרום אותה עזרת נשים. אלה שלא קפצו נטבחו ע"י אמהותיהם. והנביאים? זקנם קוצץ ע"י המלך שברח, לפני שנאסרו באזיקים.
אח"כ השועלים השתלטו. ושועלים הם יצורים ערמומיים. לאט ובשקט הם מעלימם ראיות. מוחקים כתובות עתיקות של כהנים, משמידים כרכובים מגולפים של עזרת הנשים, משלבים את המדרכות עם סימני הזקן של הנביא בתוך הבניה שלהם, עד שלא ניתן לזהות עוד שום דבר שקשור אלינו. למה שהיינו פעם. אבל את העפר, הם משליכים. ונחל קדרון, שמאז ומעולם היה ערוץ ההגנה הדרומי של ירושלים, מתמלא בעפרה רווי העתיקות. הגנה מאויב הערוץ הממולא כבר לא יספק, אך הוא מציל את שרידי הבית.
צריך להרטיב את ערימת העפר, כדי שהחול שנדבק לחרסים יתרכך. יכולתי להרטיב אותם בדמעותי. ואני מסננת. חרס מתקופת הבית הראשון מבצבץ מבין הרגבים הבוציים, אבן פסיפס קטנה, מטבע. אולי צלבני, אולי חשמונאי. צריך לנקות קודם. עבודת אדמה, גאולת האדמה. דרך עגומה במקצת לרצות את אבניה, לכונן את עפרה. שילוב מדמיע של קדושה ועבודת כפיים. ירושלים.
תגובות