הי, אתם מעליבים! זה לא נעשה בפוטושופ בכלל!!
זה צילום - מאה אחוז, חוץ מהחיתוך שעשיתי במחשב.
הנה איך עושים את זה:
שמים שקופית של עץ במקרן שקופיות, מכוונים אותו על היד, ומצלמים..
נ.ב.
לא נעלבתי באמת, אני סתם אוהבת לעשות לאנשים נקיפות מצפון.
[ליצירה]
הי, אתם מעליבים! זה לא נעשה בפוטושופ בכלל!!
זה צילום - מאה אחוז, חוץ מהחיתוך שעשיתי במחשב.
הנה איך עושים את זה:
שמים שקופית של עץ במקרן שקופיות, מכוונים אותו על היד, ומצלמים..
נ.ב.
לא נעלבתי באמת, אני סתם אוהבת לעשות לאנשים נקיפות מצפון.
[ליצירה]
קצת - אני חושבת שאם הייתי מוסיפה מעבר לתמונה היא היתה יוצאת "צילום משפחה". בכוונה חיפשתי מינימום של חיוך - עיניים, גומה, וקמט ליד הפה.
רחלי - צודקת. בשיא האובייקטיביות. מה לעשות שהמתוקה הזו היא גם אחותי?
[ליצירה]
עכשיו, אחרי שהכל נגמר, אני מרגישה שהתמונה הופכת ליותר ויותר כואבת.
כבר מזמן לא ראיתי מישהו עם צמיד של "צה"ל אנחנו איתך", וזה כבר לא רק הקונפליקט של האם אנחנו אוהבים את צהל ומזדהים, אלא חד יותר - האם באמת צה"ל וההתיישבות הם לא אויבים?
אודיה, אשמח אם תגיבי.
[ליצירה]
שמחה לראות שיר כזה אצלך.
אני חושבת שיש בו משהו מאד בוגר. כבר לא שקוע רק בסבל ובתסכול, אבל מודע לקיומם, ובכל זאת מצליח להתרומם אל האופטימיות.
(וכן, גם הזדהיתי..)
[ליצירה]
אם כן, אני סבורה כי "עוולה" איננה המילה הנכונה לתאר את ההתנהגות של הנמענת.
אני בטוחה שאת יכולה לדייק את השיר יותר, כך שנוכל, כקוראים, להבין את כוונתך.
[ליצירה]
מוכר כל כך..
לפני שלוש שנים היתה הפעם הראשונה שבכיתי תשעה בב על החורבן. פתאום הבנתי מה זו גלות. מה זה חורבן. מה זה ריחוק, מה הם כיסופים.
כתיבה שקטה וכואבת.
[ליצירה]
תודה. זו כפפת גומי - והיד השניה עשויה מחימר.
הפוקוס - אני מקוה לפגוש אותו יום אחד באופן אישי. בינתים אני עובדת על אוטומט.
(בתמונה הזו הפוקוס ידני, וזו הסיבה. זה הפילם השני שצילמתי כ"צלמת". וסיבה נוספת - התמונה הרבה פחות גרועה במקורי, והיא נהרסה כתוצאה מהעליה לרשת.)
תגובות