.jpg)
ואמונתך בלילות
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] תני לי לנסות להבין- ספר אלגברה, לצד קרטון שכתוב עליו "משניות" , חצד משהו שנראה כמו כפיה של ערבים, לצד משהו ירוק, אולי תיק, כנראה של צה"ל ... אז רצית להראות את חוסר המותאמות, או הדומה בין ארבעת הדברים העומדים על אותו שולחן? [ליצירה]
- [ליצירה] לא משהו נורא מפולסף. זה צילום מעיר האמונה, ורציתי להראות את חוסר הסדר - ספר אלגברה, קרטון, מעיל.. [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין... דווקא די סידרנו שם את העניינים בפעם האחרונה שהגענו לשם. תודה! [ליצירה]
- [ליצירה] זה נהדר. צילום שהוא לא בדיוק תלוש או מופשט לחלוטין, ובכל זאת יש המון דרכים לראות ולפרש אותו, מעין ועד מערבולת. אהבתי את זה מאד. [ליצירה]
- [ליצירה] כל הלחם הוא מחימר, חוץ מהפרוסה שמונחת ליד. איפה החלות של שבת? זה רק לחם, נראה לי.. [ליצירה]
- [ליצירה] אני מצטערת... היתה חסרה שורה, ולכן זה לא הובן נכון. הנער הוא אכן הנפטר, ואיש לא אמר לו מעולם את מה שכולם נזכרו לספר כשכבר היה מאוחר. [ליצירה]
- [ליצירה] לא... באמת? משום מה היה לי ברור שרק בזכות הצבא הגרמני הסובייטים ניצחו.. (ולא, לא קראתי את השיר, אני ממהרת אז הסתפקתי בכותרת. אולי כשיהיה לי משעמם מאד.) [ליצירה]
- [ליצירה] אין כמו לכתוב על חסימת כתיבה כדי לפרוץ את המחסום :-) נדמה שאת מדברת לא רק על חסימת כתיבה, אלא גם על איזו חסימה רגשית. וקצת מוזר לי הערבוב ביניהן. (לדוגמא: "מעייני יבש" - הוא ביטוי שמדבר בבירור על מחסום ביצירה, ולעומת זאת את השורה שאחריו "עלי קמלו" קשה קצת להבין בדרך זו. ואם התכוונת להמשיך את המטאפורה, אז דומתני שהדימוי איבד מדיוקו.) הבית האחרון יפה ומקורי -אהבתי את ההסתכלות על יצירות העבר כ"שלדים בארון". אולם, חבל לי שהחריזה חלקית. [ליצירה]
- [ליצירה] אני יוצאת מנק' הנחה שהאישה והילד הם נושא התמונה. אבל אז, הם נמצאים בדיוק בקטע התמונה החשוך והלא-ברור. לעומת זאת, העץ ושיבולי הענק הצטלמו נהדר, ואפשר אפילו להסתפק רק בהם. [ליצירה]
- [ליצירה] מצטרפת לאופק. [ליצירה]
- [ליצירה] כיף לך. אצלי זה מילה נכתבת, שורה נמחקת. נס שבקצב הזה אני מצליחה להוציא משהו. [ליצירה]
- [ליצירה] מוכר וכואב. התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון) קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש. אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.) מה דעתך? לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול... אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו. [ליצירה]
- [ליצירה] (הד) [ליצירה]
תגובות