בשלוש  בבוקר נעמדנו סמוכים מאוד לעצמנו, בפתח הבניין בו שכנה דירת הסטודנטים שלך, מתחלקים בהבל פינו בקור הדוקר, הירושלמי. אלו היו הרגעים שכדאי לחיות עבורם, רגעים שנוצקו בתבנית חד פעמית בקפדנות של מנוע תעופתי. הזמן, התשוקה, התמימות, השקט, המגע, ריח הלילה, המילים הנכונות, השתיקות המדויקות. סמכת את לחייך על גב אצבעי המלטפת. עצמת את עינייך והתמכרת. הבטתי בך. החיוך שנח על פנייך הרגועות, גומות החן, השפתיים המלאות, הגבות העשויות, כל כולך נשיות חושנית מרוכזת. כל כך אהבתי אותך, פשוטה, ברורה, נוקבת בתוכי מסדרון של אור  אל עצמי. 

את זה אני הכי אוהבת, אמרת, זה הנכון והאמיתי, הרגעים המובדלים הללו, שלי ושלך, של שנינו. רגעים של חסד, רגעים שאין להם התחלה ואמצע, ואל הסוף אנו לא רוצים להביט. רגעים שמשייטים מעל האי הקטן, השברירי, הנקרא גבר ואישה. נפגשים, אוהבים, כואבים. דברנו בקולות נמוכים, קרובים להחריד אל עצמנו האמיתי. התשוקה הגולמית פינתה עצמה, או יותר נכון פונתה הצידה לדיבורים של נצח. חתונה, ילדים, ילדים מנוזלי אף, שוקו חם של בוקר גשום, מבטים עורגים ללא מילים.  

בפתח דירתך  נפרדתי ממך, ובחמש וחצי הלכתי לתפילה. בדרך לבית הכנסת, חתכתי. הייתי מאושר מכדי להיכנס לשם. חזרתי הביתה, התנעתי את האופנוע ורכבתי אל תוך השחר העולה על השדות, אל המקום הקבוע שלי, אבן הבזלת השטוחה שטרחתי לסחוב לכאן מביתי שבגליל, המונחת בדיוק בשפת המצוק.

 אני מתחיל להתפלל. אך למרות השקט הקריר של הבוקר המתוק, אני חוזר על אותו מזמור מספר לא ידוע של פעמים. לא מרוכז לאללה. החיוך שלך צץ אחרי "ברוך שאמר", ונתקע לי לכל אורכו ורוחבו של "אשרי", אצבע המורה שהחליקה על מדרון פנייך, רפרפה, נחבטה, מדפדפת ברכות אל עבר "ויברך דויד". בשירת הים, אני שומע את סנטרך מורם בהתרסה חיננית  לעברי. אני עוצם את עיניי, ומתרחק מעצמי. גבוה מעל, מהצדדים, בטיסה איטית, הכול טהור מסביב, ירוק, טובל בטל, שקט וקרוע מתמימות. אפילו האופנוע עם המיכל המדברי מוגדל הנפח נראה פחות מאיים. אושר. איזה אושר. ואת לא כאן איתי. חבוקה, חובקת.

בטח שוב אאחר לעבודה, שוב המבטים הקשים של האנשים האפורים, שוב לא אצליח להכיל את היום יום המורכב, העמלני, המדויק, ולשלבו בפסיפס חיי, חייך, חיינו. ואת לא תהיי שם, עם נועם חיוכך, וידך המרגיעה הנוסכת בי הרגשת קיום. את כל אהבתי יצקתי בתוכך, חציתי את הגבולות האסורים, אלייך. הנחתי את המה יגידו כשאצבעותיי  לפתו את שלך  ברחובות, כשנשקתי לך בשדרות הרצל מול מקום לימודייך. שתיתי מימיך כהלך צמא במדבר. קמצוצים השארתי לי.  שעות וימים הקשבתי  מהופנט לדרך שבה ביטאת דברים, אפילו הפשוטים והבנאליים, המובנים מאליהם, לכאורה. אך רק לכאורה, כי את נסכת בהם חיות וממשות, כפי שנסכת בי. לא יכולתי להתנתק ממך, כמו אוויר דחוס לצולל מעמקים היית עבורי, קרש הצלה מהעולם המאיים סביב.

שנים עברו. התחתנו. את עם אישך ואני עם אחרת. לא יכולנו אחרת. לא יכולנו לצקת חיים של פשטות מעשית לאהבתנו הגדולה. הגשר שנפרש באמצע חיינו, נשאר תלוי ללא קצוות מחברים. והניתוק היה מוחלט, נצרך, חיוני, ברור אך כואב מאין כמוהו.

יש פעמים ואני נקלע לסמטת דירתך לשעבר, הסמוכה למחנה יהודה. אני נעצר באמצע ההמולה, ומחפש אותך בעיני רוחי  עומדת על מרפסת תליית הכביסה הקטנה, מנופפת, שולחת נשיקות באוויר, ונזכר באותו בוקר. כן, אותו בוקר אבוד.