מחבואים ביום שישי בערב, אחרי הארוחה החגיגית של ערב שבת, הילדים הלכו לשחק מחבואים. משה ואני נשארנו ליד שולחן האוכל, וניסינו לנהל שיחה. יום שישי בערב זה הזמן הכי טוב לשיחות. אף אחד לא ממהר לשום מקום, אי אפשר להישאר בעבודה עד מאוחר, אנשים לא מתקשרים מהמשרד. שקט. תכננתי לדבר עם משה. אין לי בדרך כלל טענות למשה. הוא עובד הרבה וחוזר מאוחר תמיד. אבל ככה זה בעבודות מהסוג הזה, של הטכנולוגיה. והוא גם מרוויח טוב וגם מרוצה, אז אין לי טענות. ואפילו שהוא כזה עסוק, הוא גם מוריד תמיד את האשפה, ומדי פעם מסיע את הילדים לבית הספר. אבל בזמן האחרון הוא חוזר מאוחר יותר ויותר. ומתקשר ברגע האחרון להודיע ששוב יישאר בעבודה. לא שאני חושדת או משהו... אבל בכל זאת, תכננתי לדבר. אבל הילדים הלכו לשחק מחבואים, ועשו רעש נוראי. אי אפשר היה לדבר על כלום. ניסיתי לדבר עם משה, אבל הוא כל הזמן אמר שהוא לא שומע, אפילו שכבר ממש כמעט צעקתי. וניסיתי להגיד לילדים כמה פעמים לשחק יותר בשקט, אבל הם המשיכו לשחק ברעש. בסוף הוא אמר: אני אשחק אתכם מחבואים, שתראו שאפשר להתחבא בשקט. והם הסכימו. הם אמרו לו את הכללים יתר ביטחון, בגלל שעבר כבר הרבה זמן מאז שהוא שיחק במחבואים בפעם האחרונה. הם אמרו שהם יספרו עד 20, ובינתיים הוא חייב להתחבא רק בבית, ואסור להיכנס לארובה ואפילו לא למתחם של האח, אמא לא מרשה כי זה יעביר אחר כך את הפיח לכל הבית. גם אסור להיכנס למקרר בגלל שהדלת יכולה להיסגר ואז יגמר האויר ואפשר למות מזה. ואסור לעשות בלגן גדול בזמן ההתחבאות, כי אז אמא מתרגזת. ואז משה אמר שאם הוא משתתף במשחק, אז גם אני יכולה. אני בכלל רציתי לשטוף כלים, ולנגב אותם, ולסדר בארונות, ואחר כך לקרוא את הפרסומות של העיתון של סוף השבוע. ובכלל, תכננתי את השיחה הזו עם משה. אבל הסכמתי בכל זאת. וגם אני הייתי צריכה לשמוע את כל הכללים. שצריך לספור עד 20 בעצימת עיניים, אבל לאט שיהיה הוגן, ולהגיד את כל ה"מי שעומד מאחורי ומצדדי". ואחר כך מחפשים. וכשמוצאים אז אפשר לדפוק "אחת שתיים שלוש" ואז זה שמצאו אותו, זאת אומרת משה, הוא העומד. וספרנו. לאט. עד 20. אחר כך אמרנו את ה"מי שעומד מאחורי ומצדדי", ובסוף התחלנו לחפש. משה לא היה מתחת לאף אחת מהמיטות בבית. גם לא על המיטות בין המצעים. הוא לא התחבא במזווה. גם לא בארונות אחרים. אפילו לא בארון של המעילים הגדולים בחדר שינה שהוא מחבוא מצוין. הוא לא היה בארגז הנעליים. לא במזוודות שאיתן הוא נוסע לחו"ל מהעבודה. לא מאחורי הספות. לא במזנון. הוא לא היה בין המיתרים של הפסנתר. לא בארונות של הסירים או של הצלחות. גם לא במגירות של הסכו"ם. לא בין הבובות. לא בארגז הצעצועים. בדקנו גם באח ואפילו הצצנו לארובה, אפילו שזה בפירוש נגד הכללים. גם שם הוא לא היה. הוא לא היה במרתף, גם לא בעלית הגג. גם לא בבית של השכנים. ולא בגינה – לא על הדשא, ולא מאחורי השיחים. בשום מקום לא מצאנו את משה. בסוף הילדים נרדמו מתי שהוא, פזורים על פני הבית. ואני שטפתי כלים והייתי עייפה מידי מכדי לנגב, אז הלכתי לישון. ניסיתי אפילו לקרוא למשה בקול קודם כמה פעמים שייצא מהמחבוא. אפילו אמרתי "שברו את הכלים ולא משחקים", ששמעתי מהילדים. אבל משה לא יצא. בבוקר עדיין לא היה זכר למשה. המצעים היו פרוסים על המיטה שלו ללא קמט, כמו שסידרתי אותם בבוקר הקודם. ניסיתי לחפש את משה עוד קצת בכל מיני מקומות שלא חשבנו עליהם אתמול. הוא לא היה במדיח הכלים. הוא לא היה במכונת הכביסה, גם לא במייבש. גם לא תלוי על החבלים ורגליו מתנופפות ברוח. הילדים אספו את עצמם בינתיים מפינות הבית. "מחבואים זה משחק מעצבן", אמר ירון. ויואב הציע שירדו לשחק במקום זה כדורגל בחצר. אני פיזרתי את הכלים שהתייבשו מאתמול בארונות (גם שם משה לא היה). אחר כך שקעתי בפרסומות מהעיתון. בכל אופן, סוף שבוע. שלוש שנים עברו מאז. אני יודעת שמשה מתחבא איפשהו בבית. הוא לא אחד כזה שישבור כללים. אחרת כבר מזמן הייתי מביאה את חגי, החבר שלי, הביתה. אבל תמיד תמיד אני חוששת שמשה יצא פתאום מתחת למיטה, או מהארון, או מתחת המילוי של הכרית, וידפוק אותי, אחת שתיים שלוש. בכל ערב שבת לאחר הארוחה החגיגית אנחנו מחפשים קצת את משה. אחר-כך אני שוטפת כלים. ומנגבת.