תמיד שומרים את ההפתעה הגדולה לסוף. רגע השיא.

כשפנדורה סגרה את התיבה, אומרים שהיא הספיקה להשאיר את התקווה בפנים. אבל התיבה נפתחה, ובסופו של דבר הכל יוצא. התקווה - התבלין של הצרות, המעניקה להם את הטעם הכל כך חי. היא הגורמת לאדם לא להתייאש, לקום שוב ושוב, רק כדי שיוכל לסבול שוב, ולחוות זאת במלא העוצמה. בסופו של דבר תמיד זה כך - הם חיו , הם סבלו והם מתו.

יש אנשים שמקווים לעתיד טוב יותר. בדרך כלל, האמונה הזו היא הדבר העיקרי שמונע אותם מהווה טוב יותר. הסתכלו על אותם האנשים הרגועים, שלא נאבקים כדי להתקדם ולשנות, אלא מקבלים את העולם וחיים אתו. תשאלו "לאן אותם האנשים מגיעים בסוף?" והנה, שוב נפלתם לעתיד, וההווה איננו. למעשה, בדרך כלל הם יהיו מאושרים גם בעתיד.

קחו מטרה כל שהיא, אידיאל נעלה או רצון אגוצנטרי. האם אתם רוצים בו? אם כן, עשו זאת! אל תקוו, אל תשתדלו, תנסו ותשאפו. היו בו - תפעלו ותחיו - בתוכו. או סמנו את הדרך אליו בבירור וצעדו בה, בלא לסטות. הדבר היחיד שעוצר אתכם היא התקווה. התקווה היא אותו ענן ורוד מטשטש מסביב לחלום, שמונע ממך לראות אותו, את הדרך אליו או את השתלבותו בחיים הממשיים. בלעדיה, היינו חיים שם, במקום שהיום נראה כחלום.

אוסיף את קינתי לכל הקודמים לי. אויה לך, פנדורה.

נכתב במצב רוח עגמומי משהו, אבל נראה לי שווה פרסום.