הרופא המשיך להעביר את הכסף לבית החולים במסווה של תורמים שונים, אלא שכעת הרשה לעצמו ליטול מעט לצרכיו ואפילו לאגור. "מגיע לי משהו בתמורה לעבודתי, ובכל אופן, זה הגביע שלי. בעצם, למה לא? מה זה משנה?" הוא הרשה לעצמו להתמקצע – עובר בין המיטות בדמות הרופא הטוב ומטפל באנשים, ובה בעת מתבונן האם הגיע הזמן לגאול אותם מייסוריהם למען הענק אותם לאנשים שלא ידעו מכאוב כל ימיהם. לעתים אף היה חוזר אליהם לאחר מכן, תחושת סיפוק עמומה – כבר התחיל לשכוח מהו רגש עז – נצנצה בו למראיהם, שוכבים בקהות במיטותיהם, אדישים לסבלם, לא מתייסרים עוד. את פניניו שלו – שהיו פעם גדולות, וכעת אבק מצטבר בקרקעית הגביע שנשא תמיד על גופו – מעולם לא ההין למכור, אף שלא ידע למה. תחושת בטן הובילה אותו לקבור אותם בפינת החצר, צרורים בשק. כך המשיכו חייו, אפופי סודיות, קהי רגש ומכניים יותר ויותר.
מדי פעם היה נשאר ער בלילה, אחרי שאשתו נרדמה, ומנסה לחשוב. לזהות מה נשתנה בו בחודשים הארוכים האלו, להגדיר את מציאות חייו החדשה. אלא שבמהרה היה מניח לנסיון ונרדם. פעם קישר בין מותו של חולה לבין פנינה אדומה ירוקה שלקח ממנו יותר מוקדם באותו יום, קישור שהכה אותו בהלם ופחד. הוא שנא את עצמו. הוא הבין לרגע לאיפה הגיע בלי לשים לב והחליט להשמיד את הגביע המקולל. אלא שכאשר הגביה את הגביע כדי להטיחו בקיר לכד את עינו נצנוץ אור שנלכד בו. הוא התמהמה לרגע, מביט בגביע, וככלות הרגע ההוא אחז בו הספק. שמא מאליו מת המת והוא בודה מליבו את אשמתו? כשהביט שנית אל הגביע היתה מונחת בו פנינה גדולה, בצבע חום כהה. סערת הרגש נטשה אותו. הוא החזיר את הגביע למקומו. מאז לא חזרו אליו הרהורים אלו. הוא עבד בלי רגש, ישן בלי מחשבה, לא מניח לעצמו פתח להיסוס או חרטה.
כך המשיך בשיגרת חייו הכפולה עוד חודשים אחדים, מתרחק בהדרגה מכל מגע אנושי, מתעלם במודע מהרמזים העבים ששוגרו מכיוון חביריו, מעובדים בבית החולים ומאשתו. כעת, כל גילוי רגש לידו הכאיב לו, יצר בחזהו מעין הדהוד חלול שהתנגש בצלעותיו ואיים למוטט מבפנים את – אותו. את כל מה שתפס והגדיר כהוא עצמו. הוא היה חסר יציבות יותר מאי פעם, מאויים להתמוטט ע"י כל ערעור, ולכן נדרש להשגחה קפדנית ביותר. להקפיד להשאר אדיש לסביבתו. להמנע מהשתתפות באירועים כל שהם, מפגשים חברתיים או יצירות אומנות מכל סוג. רק לא לחוות, לא לחיות, לא להיות. רק למשיך לשמור על הקיום, על המסגרת ועל עצמו.
