בס"ד

הוא הבחין מרחוק ביד המושטת הקוראת לו לעזרה ומהר לקראתה. תמיד הזדרז להענות לפניות החולים. הוא ידע שרבים מהשוכבים פה בודדים הינם, ומשוועים ליד עוזרת ולאדם שישים ליבו אליהם בשעות ובימים האחרונים שנותרו להם. אכן, בית חולים הוא זה, אך אין יד הפונים אליו משגת כדי מחייתם ואין דורשים מהם יתר על דמיהם. אכן, יש לו לבית החולים תורמים וקצבאות כפעם בפעם, אך אין הם עולים לדמי ההוצאה המרובים. ובכן, התרופות צר והמזונות דוחק, החולים סובלים ואין איש שם על לב.

מגוונים היו האנשים ששיחרו לפתחו של בית החולים. היו בני עניים או אפילו בני בלי בית, אנשים שכל חייהם חיו מקיבוץ נדבות וחסדים מזדמנים. היו מאנשי העיירות הרחוקות שנשלחו ע"י הוריהם לעיר הגדולה, ללמוד או לעבוד, וכעת נותרו בלא מכר ורע. היו שירדו מנכסיהם - לפנים על פיהם נשק דבר וכעת כל ידידיהם פנו להם עורף ואין ידם משגת כדי מחייתם ורפואתם. כולם קשי יום שאין מי שירצה אותם ויתעניין בהם.

הרופא מיהר לקראת האיש. לא נותר לו זמן רב, והוא רצה להיות עמו ברגעיו האחרונים. רק כמה ימים שכב פה. הרופא לא ידע מהי מחלתו, מה שמו או האם נותר לו איזה שאר בעולם. הוא שאל לרצונו, אם כוס מים, אם ליַדע קרובים כלשם במקומו ומצבו, ואם בדף נייר לכתוב עליו את צוואתו.

הרופא לא שיער את העתיד לקרות. לא חלם שדברי האיש יצפנו סוד שישנה את כל מהלך חייו. וכך אמר לו האיש: "מנין אני בא ומיהם אנשי מקומי, מוטב לך שלא תדע. דבר סתר טמון בעניין ולא כל אדם רשאי לדעתו. אך זאת אומר שגורשתי מארצי וממולדתי ולכן נוטה למות אני. אל נא תנסה למחות בידי - ברור הדבר אצלי. נתגלגל הדבר והגעתי למקום זה אשר רווי סבל הוא, וודאי כוון הדבר בידי אותה קללה המטילה צלה עלי כל ימי. אכן, רבות עברתי ובוודאי יוכתר סיפורי כאשר ייבחן לאחד הקשים שהיו. אך סיפורי עומד להגיע לקיצו, וליבי מתמלא אושר ממחשבה על כך. ראיתי עד כמה מסור אתה למקום זה ואת התייצבותך המלאה למען החולים. עומד אתה לימין כל חולה בכל עת שיזדקק ובשעת מותו. לכן, אתה הוא האיש שלו צריך להימסר הסוד הגדול שאותו אני נושא עימי זה זמן רב. ראה."

הוא הוציא מתחת לכריתו גביע קטן. היה זה גביע ישן ומרוט, עשוי זכוכית מרוקעת במתכת. כלי הקיבול החרוטי ניצב על רגל קצרה, שבבסיסה כן עגול. גביעים רבים וטובים ממנו ראה הרופא, ולא רק בבתי עשירים אלא אף בבתי פשוטי עם. עם זאת, הבחין הרופא שלמרות הטלטולים הרבים שעבר הגביע שלם היה ללא שריטה.

כאשר הבחין האיש השוכב במיטה במבטו הבוחן נענה כשחיוך מר מעקם את שפתיו:"אל תתמה על שלמות הגביע, שכן עבה וחזק הוא למרות שמזכוכית עשוי. אף בעליו שמרוהו מכל משמר לאורך השנים. יתחוור לך כי קשה מאוד שבירתו, אף אם אכן יתקפך הרצון לכך מדי פעם בפעם.

אלא תמה על הסוד הטמון בגביע. סוד נורא שכמותו קיימים מעטים בעולמנו, ואף הם שמורים מכל משמר בבתי מלכים תחת משמר כבר, או בתיקים של נוודים, מקום שם איש לא יעלה על דעתו לבקשם. שם יש לגביע - עין הפנינה. ולא לחינם הוא נקרא כך. סגולה יש בו, שיודע להפוך את הסבל הנמצא בסביבתו, דמעות הנושרות אל תוכו או נאצרות בלא להשפך, לפנינים. הלא שמעת, שהפנינה דמעת הצדפה היא. פנינים - יצירות הסבל והכאב הם. אלא שדמעת  האדם גדולה מדמעת הפנינה. הלא פוגש האדם בכל שעל מדרכיו יותר סבל משתפגוש הצדפה כל ימי חייה. גביע עין הפנינה יכול להפוך את הסבל מתחושה לממשות. סוד נורא הוא, ששכרו בצידו. שמור עליו היטב."

האיש נתקף בשיעול יבש שהחמיר והלך. הרופא בחן אותו בפקפוק מהול בסקרנות. האמנם? אפשר ודבר אגדה שכזה – אמת יש בו? מחשבתו הופנתה לטיפול בגוסס. אלא שלא היה בידו סיפק רב לעשות. כשידו האחת עדיין מושטת לעברו בכמעין תחינה ובתוכה הגביע, נאנח הנווד אנחה כבדה למודת סבל וייסורים, ועצם את עיניו.

הרופא הרים את ידו לזמן את אחד העוזרים שהופקדו על פינוי הגופות. אולם בעוד העוזר קרב ובא צד את עינו נצנוץ עמום. הוא גחן להביט מקרוב וראה כי בגביע מונחת פנינה. ככל שיכל לזכור, היא לא היתה שם קודם לכן. פנינה שחורה וגדולה מכל אשר ראה בחייו, שלכדה את מבטו כמעט בלי יכולת להחלץ. הוא טלטל את ראשו וטמן את הגביע עם הפנינה בין בגדיו. הרופא התבונן בעוזר המפנה את הגופה ואחר סב על עמדו ופנה לדרכו, נענה לקריאתו של חולה אחר.