עַנַב בודד בין שפתיי, מצַנֵן
כשיתחמם-לא אשחית, אלא אניח בקערה ואחליפו באחר.
ואתה צוחק ואומר שזה תמיד היה מנהגי
להִצטַמְרֵר, להידַרֵך
לשמוח על ההמצאה החדשה בשמחה ילדותית, כֵנַה
(שכולם נדבקים בה אבל רק אתה מבין את שורשהּ)
ואז משליכה הרחק, אל בין העצים העצובים
מנוחת עולמים לעולל בן יומו.
("הם לא משׂביעים אותך ליותר משבוע")
אני משתדלת לא לתת לך את המבט העצוב שאתה שונא, ואתה נאנח. כמה קשה לי לשמוע,אתה יודע בדיוק.
אולי תשקר לי"? אני שולפת חיוך שובב ומרוצה. "ספר לי שבגדת בי בזמן הזה, שהתגברת על הפחד לצלול, שפגשת ביער פייה..."
"היי, אל תחזירי את הענב הזה שלם לקערה, תלעסי היטב הפעם".
תגובות