בראשית היה ריימונד דארט. שאר רוחו ריחף על פני מחצבות ברחבי אפריקה מקבצת גלגלות של יצורים קדומים. אלו אבות אבותינו, אמר. ראשית המין האנושי. והארץ לא היתה תוהו ובוהו. הארץ רק חייכה בסלחנות ואמרה שהאדם נוצר בארופה, ולמד קודם את התאוריה של דארווין, אז אנא ריימונד, חסוך ממנו את הזיותיך. לאחר מכן, חלה התפתחות מרשימה בהומו ספיינס. נפח מוחו אמנם לא גדל, הוא גם לא התחיל ללכת על רגל אחת, אולם הוא הצליח להבין ש´תרבות´ קיימת לא רק בארופה, וכן, יתכן שמוצאו מאפריקה. האדם היה מסוחרר כ"כ מהקפיצה האבולוציונית הזו, מאושר כ"כ לראות עצמו כחלק מתהליך הברירה הטבעית, עד שלקה בהלקאה עצמית. בגלל התוקפנות הטבועה בי, חשב לעצמו, התקפנות שבגללה התפתחתי ליצור שהנני, הרי שאגרסיות בלתי נשלטות הן חלק מחיי הנוראים. האדם הסביר לעצמו שהוא צייד מעצם בריאתו, או מעצם ברירתו. עוד כמה שנים עברו, והאדם, שעשה חטאים רבים מספור, ואכל כמה פטריות אסורות, זכה לעוד התפתחות- ונפקחו עיניו לראות כי לא טבעו הוא הגורם לעוונות. לשימפנזים יש פוטנציאל רצחני בדיוק כמו שלו. את האצבע המאשימה הוא ייאלץ להפנות אל הפושעים, ולא אל הגורל. ועם עיניים כאלו, פקוחות לרווחה, בוודאי יבין האדם בשלב כלשהו כי הא-לקים הוא המתהלך בתוך הגן.