[ליצירה]
האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה-
אין צורך להקימו מקברו לצורך זה.
תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה.
בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור.
עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים.
הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית
סה"כ מצוייין
נביש
[ליצירה]
יש יש! קטע חדש של הארכיאולוגית ההזויה!
ומה הפעם?
הממם.. נושא קצת כאוב... שנוי במחלוקת...
ובעיקר מכוסה בטונות של עפר...
כתוב טוב ומהודק וכרגיל, הצלחת הלזריק את הרגש למקומות המעניינים ביותר.
גם כיף לקרוא לשם שינוי קטע מטריטוריה מוכרת, עם הרמזים והפניות שאני יכול להבין אפילו בלי לפתוח אינצקלופדיה (לא שיש לי טענות חו"ח)
אהבתי במיוחד את הקטע עם השועלים. למרות שאת ר' עקיבה הם הצחיקו, תמיד ידעתי שהם זוממים להם משהו נבזי.
בברכת "ושכנתי בתוכם" , וקמצוץ חציל
נביא שקר (אבל לא מההם הרעים)
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין.
אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע?
או להפך בתור קטע יותר מופשט?
בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה
שיהיה יומטוב והרבה חציל
נביש
[ליצירה]
האמנם שני עולמות קטביים?
או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה...
שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני,
אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון...
או שלא...
[ליצירה]
מר פרידמן הנכבד,
נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין.
אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף.
אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק:
על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה.
חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב.
ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט)
החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון?
אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן.
הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות.
כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו.
אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי.
אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי.
אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה.
תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE...
נ.ב
אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא?
הכול ברוח טובה
נבישקר
[ליצירה]
אם הייתי מבין...
אם הייתי מבין מה המילוי לא הייתי צריך לכתוב שירים.
אם היו אנשים ש"ב א מ ת" מבינים בשירה היא לא הייתה מעניינת.
כי אז לכל שאלה הייתה תשובה אחת והייתי נאלץ לענות
ש "א מ ת" זו לא בדיוק הכוונה שלי.
אבל אין ב א מ ת מבינים בשירה, ומה אני בכלל
מבין ב " א מ ת" ובאמת יכול להיות שהאמת היא גם החור וגם המילים שממלאות אותה...
אבל מה אני מבין...
נביש
[ליצירה]
על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת?
הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי.
ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק?
חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור.
הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה.
תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות
תגובות