[ליצירה]
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
אני לא בטוח מה הכוונה ב"רשימה," אבל יש קשר אינהרנטי בין שורה לשורה. (כלומר זה נכתב בכוונה שאפשרי לקרוא את זה גם כרצף אחד, וקיטועי השורות נועדו לתת דגשים במקומות מסוימים)
אם לא רואים את זה אז באמת יצא לי לא ברור
[ליצירה]
האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה-
אין צורך להקימו מקברו לצורך זה.
תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה.
בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור.
עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים.
הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית
סה"כ מצוייין
נביש
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
תגובות