למה לכלוא את עצמנו
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] האמת היא שבכלל לא היה ברור לי בעצמי מה אני עושה כשיצרתי את זה, אז תודה לכל מי שעוזר להבין... [ליצירה]
- [ליצירה] מעניין ששתי תופעות אנושיות הופעיו באותו זמן. חקלאות, וערים. בני אדם לא חשבו על חקלאות בנפרד מישיבה מתורבתת בערים. הניצול של הגשם בחיינו מגיעה בד-בבד אם היכולת שלנו לברוח מפניו [ליצירה]
- [ליצירה] כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה. למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון? [ליצירה]
- [ליצירה] זהו. קלעת בול. ועוד שמונה פעמים. מצויין אולי הייתי מוותר על האחד לפני אחרון, קצת בנלי. אבל הדימויים של חוט ברזל, כספית- איזה דיוק. היציבות מתוארת בכל הבתים בעיקר בחסרון שלה. אולי כי שכהיא נמצאת היא- כמו השקט- לא מורגשת. אולי הרגש בהגדרתו הוא חוסר יציבות. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין. אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע? או להפך בתור קטע יותר מופשט? בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה שיהיה יומטוב והרבה חציל נביש [ליצירה]
- [ליצירה] קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור. סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ. (זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי) [ליצירה]
- [ליצירה] גוף הסיפור לוקח את עצמו ברצינות גדולה מידי, וקצת קשה לי להזדהות עם המסר.. אך כתוב היטב, כל מילה במקום. ההתחלה והסיום מצויינים (דווקא בחזרה שלהם) הילדים מתנהגים כמו ילדיפ, הברמן כמו ברמן והמכשפות... שמואל רק למה מספר על היד? [ליצירה]
- [ליצירה] 26 מילים. (ספרתי, באמת!) שמכילות את היום כולו, ואת האנסוף [ליצירה]
- [ליצירה] עיבוד תמונה (לא צילמתי) בהשראת הקטע המדהים של נקמת הטרקטור [ליצירה]
תגובות