[ליצירה]
רב תודות לכל המפרגנים והמגיבים, ואחולי על שהחזקתם מעמד עד הסוף.
הקישור של:
אברהם -הר ,יצחק- שדה ,יעקוב- בית
מופיע בתורה י' של ר' נחמן, כשהשניים הראשונים הם ע"פ פסחים פח.
רבינו הוא ללא ספק מלך הקישורים
(בחינת אסוציאציות), ובהחלט ראוי לחפש אצלו השראה לכתיבה, ולחפש אצלו בכלל...
ואגב כל ה 'רבדים' , אחד הנסיונות בשיר היה לייצג 3 אפשרויות של תפילה, ע"פ שלושת האבות, מקווה שתשימו לב...
יומטוב וחציל
שמואל
[ליצירה]
בתור מי שהיה לו רומן ארוך ורב תהפוכות עם "עטרת ראשי" אני יכול רק להזדהות.
אם כי לגברים הרבה יותר קל- בסוף ממילא מקריחים והרומן חייב להסתיים...
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
מצויין!
השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות:
(בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.)
כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה:
(אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. )
והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס:
(את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.)
יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה:
(רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה)
השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה
("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" )
גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות"
מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה:
לסביות
אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות:
אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם
זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר
הדיבורים מתפרקים
הממשות נשארת
אחד מהדברים היפים שראיתי כאן.
בהצלחה
נביש
[ליצירה]
קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור.
סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ.
(זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי)
[ליצירה]
כבר מנקודת המוצא של הסופר המלחמה הייתה אבודה לא?
מה שנפלא זה שמראש האביר היה תמיד מלא באשליות, ולכן המלחמה אינה אבודה מראש, כי העיקר זה לצאת אליה ולאו דווקא לנצח...
בכל מקרה נצלו את הימים האחרונים של הדכאון
כי כשנכנס אדר אז כבר חייבים לשמוח..
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
תגובות