כל בת ממוצעת, שנעה בין הגילאים 13 ל-120, אפשר לפתות בקלות על-ידי המילה בעלת הצליל הלועזי-משהו: שופינג. ולא, שלא תבינו לא נכון, אין הכוונה חלילה לקניות של מצרכים בסופר, או חומרי בנין לשיפוצים המתקרבים. הכוונה בפשטות לבגדים. לכל בן ממוצע, שנע בין הגילאים 0 ל-120, נחסכת הטרדה הזאת על ידי שתי הנשים המשמעותיות בחייו - אמא שלו ואשתו. הן ישמחו לבצע את המשימה עבורו, החל משלב הינקות וכלה בזקנה, ועל כן הוא נעדר כל יכולת להבין את מהות העניין. "מה הבעיה", הוא יאמר בפנים מוכות תמהון, "אומרים למוכרת את המידה, היא שולפת זוג מכנסיים, אתה שולף את הקרדיט-קארד וחסל סדר פסח". על כן ינעצו בו הנשים מבט רחמני האומר בנעימה רבת בוז: "גברים..." ובכן, אצל נשים קניות הן עניין. עניין גדול אפילו. בשביל קניות יש צורך לפנות יום שלם, להשכים עם שחר ולצאת לקראת הצהריים, בליווי החברה הכי טובה, כששתיכן מצחקקות בהתרגשות ונדות בראשכן לעבר הבעלים / בני הזוג שלא יודעים אפילו להבדיל, גוועלד, בין ז'קט וקרדיגן! רחמנות ממש.. ובכן, מהרגע שתגיעו לקניון, הוא שלכן. כל פריט ופריט בו שייכים לכן באופן חוקי, אתן רק בוחרות את מה שמתאים לכן. כתוצאה מכך, כמובן, אין להתחשב בעניינים פעוטים כמו מחיר. בשביל זה הרי המציאו את הדבר המגניב הזה, הכרטיס-אשראי, אפשר לגהץ אותו שוב ושוב! כמובן, אתן תעברו בכל החנויות, תמדדו את הדברים המופרעים ביותר, אלה שלא תחלמו להסתובב איתם אפילו בין השירותים לאמבטיה, ולבסוף תחזרו בלי כל ספק לחנות הראשונה ותרכשו את הפריט הראשון שמדדתן. לפנות בוקר, שיכורות מניצחון, תחזרו הביתה עמוסות בשקיות מלאות בפיצ'יפקס שכמובן ישכבו בארון, ואתן לא תבינו איך קניתם את "הדבר המגעיל הזה". נפלא, לא? האמת ניתנת להאמר, אני לא סובלת את כל העסק הזה. קניון עושה לי בחילה, וכל מיני מחשבות קלסטרופוביות שלא כאן המקום לפרטן. אבל אמא שלי, משום מה, מכניסה אותי לאוטו לפני כל חג כדי לקנות מצרכים, ואם יהיה זמן אולי גם איזה בגד אחד קטן.. ושמלה. וסרפן. וחולצות קצרות. וארוכות. וגופיות. ועוד שמלה. אנחנו תמיד ניכנס לכל חנות. "אמא", אני מסבירה לה, "את לא רואה שכל הדברים פה מנומרים ובכלל, יש כאן רק מכנסיים?". אמא מתעקשת, אולי בקצה שם, מתחת לבגדי העור וצעיפי הפרווה, יסתתר איזה משהו שלא עונה להגדרה "ערסי". אז אנחנו נכנסות, והמוכרת (פירסינג בפופיק, נזם באף) מודדת בעיניה (מסקרה, צללית ב-3 שכבות, עיפרון טורקיז זוהר) את הדוסית הזאת שנפלה עליה, בעוד אמא שלי שואלת במתיקות, "יש חצאיות אולי?".. כשנמצא חנות נורמלית ואני אגש למשהו שנראה דווקא בסדר, קרוב לוודאי שתישמע צעקה מהקצה השני של החנות. אמא שלי, כמובן. היא כבר הספיקה לפתח קנוניה סודית נגדי ביחד עם המוכרות. "מצאנו לך משהו" הן יודיעו בפנים חגיגיים. שמלה מזעזעת, מידה 44 בצבעי הסוואה אפריקניים תוצג כאופנה האחרונה, "שנתפרה בול עלייך, מותק".. לשווא אני מנסה להזכיר שבכלל חיפשתי חצאית, ואני מידה 36. לשווא. אני נהדפת לתא המדידה, או שמא יש לומר תא הנידונים למוות. הוא קטן, חנוק, ואף פעם אין בו מתלים או מראה חלילה. כך שתמיד תצטרכי לצאת החוצה כדי להביט בעצמך לבושה בזוועה הזאת. אבל עוד קודם לכן, נתחיל בשלב המביך של לנסות להתלבש מאחורי וילון שמכסה טפח ומגלה טפחיים. כשאני מנסה להסביר שלא בדיוק מתחשק לי שכל הקונים בחנות יראו איך אני מתלבשת, המוכרת מגחכת ואומרת, "חמודה, מה את מתביישת, כולנו פה זה בנות [גם המוכר ההוא עם הקוקו?], כולנו זה אותו דבר...". תוך כדי המדידה, נערמים על דלת התא כל מיני אוהלים שאמורים להיות משהו שאני אמורה למדוד- "תנסי גם את זה. ואת זה. ואולי את זה?..." אז אני יוצאת החוצה ומנסה לבחון את עצמי בפרטיות, בשעה שהמוכרות המובטלות המשחרות לטרף מוכרחות להביע את דעתן. "זה משהו, מהממת, תיכף כל הבחורים חוטפים אותך, אה? כן, אני יודעת, זה הראש של כל הבנות היום, גם הבת שלי ז'קלין, רק בת 12 ומביאה לי חברים הביתה, אז אני שואלת אותה, מותק, אחד לא מספיק..?". הן מדברות הרבה. ותמיד הן לובשות חולצה ורודה עם מחשוף ענקי ובטוחות שזה הולם אותן, בגילן. ותמיד יש להן איזו בת ז'קלין שעושה בעיות בבית. "נו, אז החלטת?", אמא מגיחה עם צרור מציאות נוסף. כמובן, אני יודעת שאם לא נקנה משהו כאן ועכשיו נצטרך לנסוע שוב. רק לא זה. אני ממהרת להצביע על משהו, העיקר שנלך מפה כבר. "אבל אמא," אני מבחינה ברגע האחרון, "זה 700 שקל!" "נו, אבל עד שאנחנו מוצאים לך משהו שאת אוהבת..." כעבור כמה שעות אנחנו שוב בבית. "עכשיו את מודדת הכל!", מכריזה אמי-יולדתי, ומזמינה את אבא שלי לחוות דעה. הוא, כמובן, לא מבין בזה כלום. -"יפה מאוד השמלה הזאת".. -"אוף, אבא, אלף פעם הסברתי לך- אם זה בלי שרוולים אז זה סרפן.." אחרי כמה שבועות, אמא שמה לב שבעצם עוד לא חידשתי את הבגדים החדשים. "אז למה לא אמרת שאת לא אוהבת? כל פעם מחדש את עושה לי את זה, זה עלה הרבה כסף הבגד הזה!"..