זה מה שתמיד אמרו לארנולד, אז למה שהוא ידאג בגלל שהוא נפל למשאית? היא תעצר בקרוב, והנהג יראה אותו ויזרוק אותו לקרקע. שם הוא יתחפר בעזרת הרגליים שלו, ויצמח לעץ תפוחים. בני האדם לא יודעים על הרגליים של התפוחים, והם אף פעם לא ידעו. הסוד הזה גורם לתפוחים להרגיש שהם יותר טובים מבני האדם, כי "אנחנו יודעים משהו שאתם לא!". ארנולד התרווח על משהו עגול ושקוף שהיה כתוב עליו "שלום, אני קסדה של אסטרונאוט, ואני לא מתביישת בזה". המשפט הזה לא היה מובן לגמרי לארנולד, בעיקר בגלל שהוא לא ידע לקרוא. הוא היה שואל את הנהג, אבל... הוא לא מצא תירוץ למה לא לעשות את זה. בכל זאת, הוא החליט לא לשאול. נהגים של משאיות הם אנשים רשעים. הוא ראה הרבה תפוחים נמחצים למוות מתחת לגלגלים של משאית, והנהג אפילו לא מצמץ כשהוא דרס אותם. יש גם בני אדם שאוכלים תפוחים, אבל זה בסדר. גם תפוחים אוכלים בני אדם, אז הם שווים. המשאית האטה, וארנולד אמר לעצמו "שלום!", כמו שמחייב הנימוס. ארנולד ראה את הנימוס רק פעם אחת, כשהוא חקק חוק חדש, לפני שהוא למד לא לקרוא. זה היה ממש נחמד מצד הנימוס להרשות לכולם לחקוק חוקים. ארנולד כתב לאט ובזהירות, מילה אחרי מילה, עם רווחים באמצע. "עונשו... יהיה... תחרות... בהייה... נגד... עז." כשהוא גמר, הנימוס הוסיף את חתימתו. הוא זייף את החתימה של ארנולד בדייקנות מושלמת, ואז גם ארנולד חתם. ארנולד התגלגל מהדבר העגול והשקוף שהוא ישב עליו, ונפל לתוך קופסה גדולה. בתוך הקופסה היה שלט - "השלט הזה מוגש כשירות לציבור מטעם מישהו, יחד עם תבלינים מגוונים וקינוח הכולל שלוש שינשילות קופצניות. אם אתה קורא את השלט הזה, אז אתה כנראה תפוח שנמצא בתוך קופסא. כדי לצאת מהקופסה הזאת, אתה צריך לעשות כמה דברים. א, תוודא שאתה יודע לקרוא." ארנולד ההמום יצא מההלם, כי התואר "ההמום" ממש לא התאים לו, והגיע למסקנה שהוא יצטרך למצוא דרך לצאת מכאן בכוחות עצמו. הוא חיפש וחיפש, ומצא שביל, כביש, אפילו נתיב תנועה, אבל שום דרך. לפתע הקופסה התחילה לזוז. להפתעתו, הוא זז יחד איתה. קול קטן בראשו אמר לו שזה בגלל שהוא נמצא בתוך הקופסה, אבל הוא חבט בקול הזה עד שהוא הפסיק. הקופסה הפסיקה לזוז, והקול עוד פעם ניסה להגיד משהו. ארנולד הסתכל עליו במבט מאיים, כמו שיש לתפוחים כשהם מסתכלים על קול קטן בתוך הראש שלהם, והקול השתתק. הוא הרגיש רעידות, וסיפר על זה לארנולד. ארנולד גם הרגיש את הרעידות, ואמר לקול שהוא מעצבן וירוק עם נקודות. הקול נעלב, כמו שקולות נעלבים כשאומרים להם שיש להם נקודות, ושתק. הרעידות התחזקו, וארנולד איבד את שיווי המשקל והתחלק. "אהה... שלום?" אמר אחד הארנולדים לשני. "שלום." השני ענה לו. "אנחנו צריכים לצאות מפה." אמר אחד הארנולדים, לא ברור מי. "קודם, בוא נחזור להיות ארנולד אחד." אמר השני. אחד מהם הוציא מאחד-תפוחים-מחולקים-נייד של IBM, ואחרי כמה שניות, לחיצות על כפתורים, נורות אזהרה, וקולות קטנים בתוך הראש, שני הארנולדים התאחדו לארנולד אחד. לפתע הוא התחיל לרחף. כל שאר הדברים בקופסה ריחפו גם. בן אדם מוזר פתח את הקופסה, וארנולד נמקף בהלם. ההלם השתמש בטקטיקות שארנולד אף פעם לא ראה בעבר, ונראו לצופה הבלתי תלוי כריקוד סטפס אוזבקיסטני. ארנולד ניסה תמרוני התחמקות בנוסח אגם הברבורים, והצליח להלום בהלם ולהעלים אותו. האדם המוזר עדיין הסתכל על ארנולד במבט שאומר "אוקיי, נמאס לי מזה. אני מבט, גוד דאם איט! מבטים לא מדברים ,לא אומרים כלום, ולא פולטים קולות! מקסימום, אנחנו יכולים להביע רגשות. בנושאים שקשורים לדיבור, לכו לפה. הוא נמצא כמה סנטימטרים מתחת. בפעם הבאה שזה קורה, אני קורא למשטרה!". ארנולד הוא תפוח רגיש מאוד, והוא הבין ללבו של המבט. הוא הסתכל על הפה, וראה שהוא אומר "היי, רוג'ר, אכפת לך אם אני אוכל את התפוח הזה?". קול נשמע ממעמקי מקום מוזר מלא בדברים מרחפים, "בחוסר כוח משיכה? אנחנו אמורים לאכול את החומר-בעל-מצב-צבירה-לא-ידוע שבתוך השקיות שכתוב עליהן 'מזון אסטרונאוטים'." האדם שארנולד ראה מילמל משהו, וארנולד קיבל את התחושה שכל תפוח מפחד ממנה. התחושה שמצביעה (היא קיבלה רשות מיוחדת מהנימוס להצביע) על העובדה שחייו מתקבים לקיצם. בשניות המעטות שנשארו לו לחיות, לפני שבן האדם הרשע ינגוס בו, הוא הצמיד את ידיו אחת לשנייה (לתפוחים יש גם ידיים, וגם הן סודיות), ואמר "קוואבנגה!". (אני אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודיע בפומבי ששיניתי ניק. הורדתי את שם המשפחה המסורבל שלי וכתבתי דגים במקום. מרק דגים. מעניין אם יש דבר כזה. זה לא נשמע טעים)