ג´וסף הוא מסמר. הוא די בטוח שהוא מסמר. כן כן, הוא מסמר. הוא מאוד מאוד מסמר. אבל לא תמיד הוא היה מסמר. פעם הוא היה חתול לבן. הוא די בטוח שהוא היה חתול לבן. היו מסביבו הרבה חתולים לבנים, אז כנראה גם הוא היה חתול לבן. החתולים הלבנים לא ייללו. וזה די מוזר, כי הוא בטוח שחתולים לבנים אמורים ליילל. זה מה שחתולים עושים. מייללים. כל החתולים מייללים. אבל החתולים האלה לא. אז הם מוזרים. מוזרים בתור חתולים, כי חתולים אמורים ליילל. אבל לא מוזרים בתור מסמרים, כי מסמרים לא אמורים ליילל. ג´וסף ניסה לילל. הוא לא הצליח. כן, מסמרים לא אמורים ליילל. אבל הוא היה חתול. לא מסמר. הוא אמור היה ליילל. אבל הוא לא יילל. הוא זוכר שהוא ניסה ליילל. והוא לא הצליח. גם שאר החתולים ניסו לילל. גם הם לא הצליחו. ג´וסף תקוע בתוך משהו. שולחן. מאוד שולחן. הוא לא זוכר איך הוא הגיע לפה. הדבר האחרון שהוא זוכר זה שהוא היה חתול. ואז הכל היה שחור. קודם הכל היה לבן, כי היו מסביבו הרבה חתולים לבנים. ואז שחור. זה היה ניגוד. ג´וסף למד על זה בשיעור ספרות. ואז הוא היה מסמר. אחרי שהכל היה שחור. על זה הוא לא למד בשיעור ספרות. הוא לא יודע למה הוא מסמר. אולי זה בגלל השחור. הוא היה בתוך חדר. חדר עם חתולים לבנים. זה היה כשהוא היה חתול לבן. והוא לא יילל. למרות שהוא ניסה. ואז בא איש. איש לבן. או שחור. היה עליו משהו לבן. או שחור. ג´וסף לא ראה, כי הוא לא הסתכל עליו. הוא עדיין לא הצליח ליילל. האיש התקרב אליו. עם משהו לבן ביד. או שחור. ג´וסף הסתכל עליו. על המשהו, לא על האיש. האיש לא היה מעניין. ג´וסף ראה אותו הרבה פעמים. אבל המשהו היה חדש. ג´וסף אף פעם לא ראה אותו. אז הוא הסתכל עליו. כדי לראות אותו. זה היה משהו. וזה היה משהו כזה. עם משהו. לבן. או שחור. האיש הצמיד את המשהו לצוואר של ג´וסף. ואז הכל היה שחור. קודם זה היה לבן. ניגוד. ועכשיו ג´וסף הוא מסמר. ויש לו קו. והקו הוא רק שלו. ג´וסף אוהב את הקו שלו. והקו אוהב את ג´וסף. הקו נמצא על השולחן. גם ג´וסף נמצא על השולחן. הוא תקוע בשולחן. זה שולחן לבן-צהוב. הקו אמר לו את זה. יש עוד מסמרים בשולחן. אולי גם הם היו חתולים פעם. והם ניסו ליילל. ולא הצליחו. ואז היה שחור. ועכשיו הם מסמרים.

"פרס נובל לאקולוגיה מוענק בזאת לפרופסור אוגוסטיאן דויטש, האדם שמצא פתרון לבעיית החתולים הסוררים - הפיכתם למסמרים."