אש חורבן מוסיפה ומתפרצת. תמרות עשן, מקטרות מעל ירק שדות. השמש, עוד לא זוהרת. השמיים, סגריר כַסוֹת. דם שני העמים; נִקזוֹ נמשך לאין הרף. זעקת ילדים מבוהלים, עולה לשחקים. אך התקווה למחר טוב יותר, בלבינו, חרף כל מפעמת. התקווה, מעייניה זורמים!