בַּצַּד הַמְטוֹרָף שֶׁל הַדְּבָרִים זלדה - עשרים שנה למותה מחווה למשוררת הזקנה ספר שיריה של המשוררת זלדה היה ספר השירה הראשון שקראתי. לא אלתרמן או ביאליק שפגשתי שיר פה ושיר שם, אלא ספר של ממש. היה זה ספרון דק בצבע סגול שנקרא 'הַשּׁוֹנִי הַמַּרְהִיב', ומיד אחריו פגשתי בכרך משותף לשלושה מספריה – 'פְּנַאי', 'הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה' ו'אַל תִּרְחַק'. כך הכרתי את זלדה. לא ידעתי מי היא, הכרתי רק את שיריה הקסומים, שלרוב היו קצרים ועלומים לנער-כמעט ילד שהייתי אותו הזמן. זלדה ושיריה היו עבורי דבר אחד. זלדה, נקראה. בלא שם משפחה, בלא תיוג וקשר מי-מה. כמו רחל המשוררת, שרק כעבור שנים גיליתי את שם משפחתה, כך גם זלדה היתה עבורי בת-בלי-שם. רק זלדה. מאוחר יותר נודע לי שלמרות שנקראה מישקובסקי, כשם בעלה, בחרה להישאר בשמה הפרטי בלבד; שגרה בירושלים, בשכונת 'שערי חסד'; ושהיתה בת למשפחת שניאורסון החב"דית ובת דודה של האדמו"ר האחרון, ר' מנחם-מנדל. זה מה שגיליתי אז. כך התאחדה לי גם תהילה החסידה של עגנון, בדמותה של זלדה, דמות 'צדקת ירושלמית זקנה'. דמות נשית, כמעט מיתית, הנותרת רק עם שמה. זה שמה וזה זכרה. * בעקבות שירי זלדה עמלתי לראות את הכרמל בחלוני עמוס בתים ואורות חשמל מנצנצים, ולחפש בעיניים חדשות, ממש כמוה, אחרי הכרמל האי-נראה, הלא גלוי. כַּאֲשֶׁר אָמוּת לַעֲבֹר לְמַהוּת אַחֶרֶת – יִפָּרֵד הַכַּרְמֶל הָאִי-נִרְאֶה שֶׁהוּא כֻּלוֹ שֶׁלִי... גם מי שיביט באותו החלון לא יבחין בכרמל הפרטי שלי הנסתר. "הַכַּרְמֶל שֶׁבְּנַפְשִׁי", קראה לו זלדה בשיר אחר, ולא פסקה מלהקשיב לקולות הדקים העולים מן היקום, מהבריאה, מרוח אלוקים המרחפת. הרבה מרוחה של זלדה ניסיתי לגלות בתוכי, ללמוד להקשיב ולגלות עולמות. היא היתה לי מעֵין מורָה זקנה, מרחפת קצת, בוררת מילים בשקט עצור. עשירה כלפי פנים ומאופקת לחוץ, לא נותנת ללשונה ולמילותיה להשתולל: הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵשׁ בּוֹ טֵרוּף שֶׁיֵשׁ בּוֹ חֵרוּת שֶׁיֵשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן שֶׁיֵשׁ בּוֹ רוּחָנִיוּת אַךְ הַשַׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין הַשַׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין ('שני יסודות', שיר המיוחס לעימות שעורכת זלדה בין אישיותה שלה למשוררת יונה וולך). היתה זאת בעיני דמות שידעה להיות פה בעולם הזה לגמרי, ויחד עם זאת להטיל מחיצה שקופה בינה ובין העולם. אני כאן, קראתי מעבר לשורות הקצרות שבשיריה, ואין זה מאיים על עולמי שלי. להיפך, הוא יוצר אותי קשובה אליו כי אני יודעת שלא יכבוש אותי. אולי המוות, שכה חשבה וכתבה עליו, היה היחיד שעמד והטיל את צילו על שני עבריה של מחיצת-זלדה. תַּם מִשְׂחַק הָאֵשׁ הָאוֹר וְהַזְּמָן, וְאֵין שׁוּם מְחִצָּה מַבְדֶּלֶת בֵּין הַנְּשָׁמָה וְהָאַיִן. שׁוּם תְּשׁוּקָה, שׁוּם גָּוֶן. תַּם הָעוֹלָם. (סר מר המוות). לזלדה היתה הדתיוּת טבעית, שורשית ולא תלושה. הקב"ה היה נוכח בחייה בכל רובדיהם, בעומקם בדיוק כמו בפשטותם, והיא נתנה לו להיכנס ולבוא שם. אלוקים לא אִייֵם על זלדה. רבים מהמשוררים הדתיים הצעירים מרגישים בעימות תמידי עם הא-ל, וּוַדאי עם העולם הדתי שמייצג אותו. אולי זו תלישות מהיסוד הפשוט של החיים הדתיים שלא טבוע בנו די. אבל כל זה, בעיניי, לא היה קיים אצל זלדה, כאילו הוא עובדת חיים משמעותית ומעצבת שמהווה בסיס לכל בניין האדם באשר הוא. וכשיש כל כך הרבה דברים מעניינים להתבונן בהם, לחוש אותם בקול ובמילים, למה להיכנס לעימותים? בשיריה חשתי תמיד באיזו השראה מיסטית טבעית שאפפה אותה ושרתה עליה. בלי בהכרח לדעת, פשוט לחיות את המושגים ולגלות אותם: בְּמַלְכוּת הַשְׁקִיעָה אֲפִילוּ קוֹץ מֵפִיק נֹגַהּ. פִּתְאֹם נְמוֹגִים כְּתָרִים וְקוֹץ חוֹזֵר לִהְיוֹת קוֹץ וְהַר שָׁב לְגָלְמִיוּתוֹ, נֶחְשְׂפָה מִדַת הַדִין מְבַצְבֵּץ שֶׁלֶד הַיְקוּם. אַךְ אֵינֶנוּ מֵתִים מִפַּחַד כִּי מַגִיעַ חֶסֶד הַלַיְלָה וְהַנֶפֶשׁ מַמְרִיאָה לְהַשָׂגָה חֲדָשָׁה שֶׁל הַבּוֹרֵא (במלכות השקיעה). השראה פנימית מלאת תוגה, מיסטיות עשירה המבקשת "לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּכֹל הָעוֹלָמוֹת", באיזושהי נאיביות ותמימות שכל כך חסרה לנו אולי, ועושה געגועים בנשמה. אותה השראה אלוקית מאפשרת לה לקרוא קריאה הֵרואית שאנו לא היינו מעזים להשמיע, בשיר 'השמענה קולכן ברכות השחר': הַשְׁמַעְנָה קוֹלְכֶן בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר הָאֲהוּבוּת בְּתוֹךְ הַנֹּגַהּ הַשְׁמַעְנָה קוֹלְכֶן הֶעָמֹק. התוגה הזו, תוגת-המעבֶר של זלדה, הובילה אותה לכושר הבלתי נדלה להקשיב, ובמידה מסויימת לפנטז, אל מעבר לדברים, ואל הסבל והמצוקות הפשוטות שפגשה בחייה. הם שהובילו אותה לכתוב ברגישות כזו על כל אותם נדכאי עולם: התופרת, הסנדלר, הקבצן, מפיבושת התנ"כי, ילדים בבית חינוך עיוורים, אישה שהגיעה לזקנה מופלגת, לוי נויפלד שהואשם ברצח, שלהגנת שמו יצאה זלדה עוד טרם זוכה מהחשדות כלפיו וכתבה את השיר 'בחיק העשבים בכה', ועוד רבים רבים. פעמים ואני קורא שוב ושוב שיר, בו היא קוסמת-משוררת בתיאור נרגש של "הַקַּבְּצָן הַקִּטֵּעַ (שֶׁשׁוֹכֵב בַּצַּד הַמְטוֹרָף שֶׁל הַדְּבָרִים)". וזלדה מגלה ואני בעקבותיה, ש: "אֱ-לֹהִים מְנוּחָתוֹ. הוּא לְבַדוֹ מַחֲזִיק אֶת יָדוֹ" (הקבצן הקטע ב). זו זלדה שהכרתי, בשמה, בשפתה, בעולמה, בהקשבתה ובמילותיה הקצובות שעלו מן הרחצה. "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם", כתבה בשירהּ המפורסם. את שמה שלה מלא התוגה, הנזכר ועולה גם היום, עשרים שנה לאחר מותה, נתנו לזלדה שיריה.