מקווה. הוא היה גדול מימדים. עיניו קטנות, אפו צר כמו הודבק במרכז הפנים, ושפתיו רחבות. זקן דליל עיטר את פניו וקצוות פאות עבות, מסולסלות מעט, החלו צומחות בצידי האוזניים. סיון זכרה אותו היטב. הם היו מאותה שכונה כשהיו ילדים, עד כיתה ה' או ו' הוא גר מספר בניינים אחרי הבלוק שלהם. אבל הוא השתנה. השתנה מאוד. הלבוש השחור, הכיפה הענקית. דברים כאלה לא ראו אצלם בשכונה. אבל גם היא לא נראית היום כמו לפני חצי שנה. היא התחזקה בדת, קוראת לזה אמא. הלכה לשחורים הגזענים, קורא לזה אבא. אבא לא אהב את כל העניין הזה של החזרה בתשובה, החצאיות והקוקו. יותר יפה לך פזור, אמרה לה פעם אמא, תעשי תסרוקת נורמלית. סיון חתכה את הבקשה בחדות וסתמה, זה לא צנוע. ועכשיו היא פה, באוטובוס בחזרה מהפגישה עם עידן, בעצם עידן דוד. לפחות ככה הוא ביקש לקרוא לו. רוב הזמן שתק, כשטיילו לאורך הרחוב שוב ושוב. כשדיבר, אמר בעיקר מילים גבוהות כאלה, כנראה מצוטטות מרב נחמן או הרב שלו בישיבה. סיון הרגישה שהיה מצויין, אבל גם דפוק. קולות מעצבנים שאלו אותה שאלות, שחלפו בראש במהירות הנסיעה. מה הוא חושב, גבר כזה? מה הוא מרגיש? האם אני עוד אחת מתחנות המפלט שלו, ואוטוטו הוא יעטוף אותי בלבושי השחורים הרחבים, מטונפי הקשקשים? אינסטנקטיבית משכה סיון את קצה שרוול החולצה, שלא יברח מעל המרפק פתאום. ואולי הוא מסוגל לאהוב? איך אמר הערב, אני אוהב את השם יתברך. כן, אבל הקדוש ברוך הוא לא מגדל, חס ושלום, זקן דבלולי והוא תמיד תמיד מסתכל עלינו, ולא תוקע מבט סתום במדרכות. עידן דוד. היא הרהרה בשם הזה. בהתחלה בעידן, ואחרי בדוד, ואז בשניהם ביחד. יש בזה משהו יפה, חדש ישן. מה הוא אמר שהוא עושה בחיים, זו תהיה השאלה הראשונה של אמא אחרי איך היה. במשך רוב היום הוא לומד בישיבה, ומזה אבא יתחלחל קשות. בבקרים מוקדם, וגם בימי שישי הוא בָּלָן במקווה גברים של השכונה. מזה אמא תתפחלץ, על גופתה המתה. אמא שונאת את המקווה, הולכת לשם בקביעות מידי חודש, אבל שונאת נורא. בעיקר את הבלנית האשכנזיה עם האף הרכלני והמבט המדקדק, ואת החברה שלה פירחה, מסיונרית משוכנזת שכמותה. לסיון זה דווקא נשמע קסום. לטבול להיטהר להיסחף עם המים. כמו פעם בים של שבת, אחרי הצהריים המאוחרים, כשכולם כבר חזרו מהחוף הביתה לראות את המשחק. ורק היא היתה נישארת, נותנת לזמן ולמים לעבור עליה. ועידן הוא בלן. טובל מקצועי. קצת פָּרְנוּסֶה, הוא קרא לזה במבטא אידישאי לועג, שיהיה כסף לספרים, חסכונות לעתיד, אולי יום אחד יהיה מספיק לאופנוע, להנות קצת בהלוך-חזור מהכּויְלל. האוטובוס עצר בתחנה וסיוון ירדה. בכניסה לבניין היא עטתה חיוך אהבלי, סובל מעודף דוסיות. הידקה את הקוקו והעבירה קווצת שערות קדמיות אל מאחורי האוזן. תהיי רגועה. תהיי מאופקת. הוא בסדר, עידן דוד. הם בסדר, אבא ואמא. · הזמן עבר והיא כבושה כל כך. לא מאמינה על עצמה שהיא חלק מהקנוניה הזאת של הרבנית אסתר ושל חיים, החבר של עידן דוד. שש פגישות, בדיוק לפי התוכנית, והיא מאורסת. עוד בקושי חודשיים והנה הם חוגגים הערב לילה אחרון ביחד לפני הנישואים. שבוע הם לא יפגשו, עד החופה, זה המנהג אצל הדתיים. למרות שהם פרנקים, הרב של עידן אמר לו שטוב שינהגו ככה. עידן דוד ליווה אותה הביתה בשעה מאוחרת של הלילה. זוג רווקים נבוך, לא יודע בדיוק מה לומר, מה לקשקש מרוב פחד. סיון הסתכלה עליו. הוא השיב לה מבט. הוא מעז להסתכל עליה, לא רק לגנוב מבט. סיון הביטה שוב. בפעמים האחרונות גילתה תנועה אצלו בפנים, התעדנות בפרזנט פרוגרסיב. זה לא אותם הפנים שראתה בפעם הראשונה. אולי זה הזקן שכבר צמח כראוי והתפתח מהדבלול הנוראי שהצטבר לו מתחת לסנטר; אולי היא לא יודעת מה. אף פעם לא חשבה על זה, שפרצוף יכול להשתנות ככה. ידעה שבגדים משנים, כמו בחוג דרמה בחטיבת ביניים, או כמו שהיא היום עם השמלה ושרוולי שלושת-רבעי ורק עגיל קטן אחד בכל אוזן; אבל לא פָּנִים. עכשיו הם הלכו ביחד בשביל צדדי, עוד רגע יפנו ויגיעו לסיבוב של הכביש הראשי ויעצרו מונית. "זה לא הרחוב של המקווה?" שאלה סיון. "אה, כן, מצטער שלא אמרתי", התנצל עידן. "אני חייב לסדר במקווה את אחד הצנורות. בבוקר גיליתי סתימה, ואני חייב לתקן אותה עוד הערב". הוא גירד מתחת לחולצה במבוכה ואמר לה רעיון מפירוש הרמב"ן על פרשת השבוע. זו היתה פרשת משפטים, "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. אם בגפו יבא בגפו יצא, אם בעל אישה הוא ויצאה אשתו עימו". "'בעל אישה הוא', נעל בית", מילמלה סיון, והינהנה לעבר עידן, מתנדנדת בתנועות קלות של דבקות. הם הגיעו למקוה של הגברים, וסיון חיכתה בחוץ מעבר לגדר, ממש צמוד למקוה של הכלים והשלט עם שעות הפתיחה. יש לו צנורות פשוטים, לעידן דוד, חשבה סיון. הוא יושב ולומד אבל גם מן הסתם מעשן הרבה בחוץ, בעיקר נכנס לשיעורים. הוא טוב, היא קלטה מזמן, בעיקר בגריפת מים מרצפת המקווה, בין המקלחות לספסלי ההלבשה. גם כן ייעוד, התעצבנה בשקט ובראשה חלפה קללה שכבר מזמן שכחה. לפחות היה סופר סת"ם. בהתקפה של רגע, דחף איום שהכריח אותה להיכנס מבעד לשער ולרוץ אל המחסן שבקצה חצר המקווה. בפנים, ידעה סיון, יש את שעון המים והברזים הראשיים. עידן סגר אותם קודם כדי שיוכל לטפל בצנרת, ובזעם היא פתחה אותם וסובבה עד הסוף. את כל הברזים היא סובבה וברחה. רצה והראש שלה לא חושב על כלום. רק רואה את המים שוטפים את עידן דוד היישר מפתח הצינור הגדול בזרנוק אדיר. והוא המום, תקוע במקומו, נותן למים לשטוף אותו להקיף את כל כולו. להרטיב את הבגדים, שיהיו ספוגים עד שיצמדו לגוף שלו באדיקות ולא יזוזו לעולם. והעינים, הן מושפלות כל כך. בכביש הראשי עלתה סיון על האוטובוס הראשון שעצר בתחנה. פתחה את החלון שמעל המושב והסתכלה ברחוב החשוך בעינים משתוקקות. בשבוע הקרוב הם לא יפגשו, ממש עד החתונה. זה המנהג אצל הדתיים.