בכל פעם, שאני רואה מולי את החתולה שגרה בפח זבל של הבניין, אני רוקע ברגל, והיא מייד זזה מהשביל. כנראה שהיא חושבת, שאם היא לא תזוז אני אעשה לה משהו רע, או שסתם, היא מפחדת כי אני גדול והיא קטנה. אבל, פעם אחת, היא לא ברחה. היא פשוט עמדה והסתכלה עם העיניים הצהובות שלה, במבט שאומר: "יתהפך העולם, אני מכאן לא זזה". (זה לא שאני כזה מבין במבטים של חתולים, אבל ככה תמיד כותבים בסיפורים) ואני, ניסיתי לגרש אותה עם הרגל, ולצעוק "קישטה!" כמו שתמיד. אבל היא רק הביטה בי במבט מרחם, אבל קשוח. ונשארה. ואז, מבולבל ומלא בהלה זזתי מהשביל בגללה.