בתוכי, מנגינת חיים שמתנגנת, פעמים עשירה, כשיוצאת ממגוון עשיר, של כלים נפלאים, אוצרות גנוזים, צלילים רבים ושלמים, מלאים ורפים, מהם ארוכים ומהם קצרצרים נשזרים זה בזה בהרמוניה מושלמת מלאת גוונים ועליות ומורדים, ופעמים דלה וחדגונית, חסרת מעוף, שטחית. והצליל, לעולם לא פוסק, גם כשהמיתר מתוח מדי, או שהחצוצרה חנוקה, והבס מפהק. פעמים שחלש הוא ועצוב, אך תמיד משהו נשאר, חלקיק צליל צורם, נאבק שהעושר ישוב. ולפעמים, המנגינה כמו מעולם אחר, עמוקה יותר, נוגעת יותר, וכל העולם נצבע בצבעים אחרים, חמים, מזמינים, כמו קולות מזמרים. וכל צליל מענג, והקצב מעורר ריקוד. וגם העצב, מפויס, שלם. שבור. ואז, מעיינות עלומים, שחסו בצילי מעמקים, נפתחים, ושוטפים, חריקות של כלים לא מכוונים, ממלאים באורם חורים פעורים, מרווים כל תא מחיים כל איבר לצלילי המלודיה, בקצב אחד, ולו לרגע היא באה, מושלמת. סימפוניה.