קול קורא בליל
אפלה במדבר.
קור חודר לעצם
מעצמי,
קוראת שאשוב,
שוב, אליה,
שאדע אור לבנה הצחור
הנשקף בשלווה על אגם פניה הרוגע,
לא ידע מלחמות.
וליבי מנוחה לא נותן עוד,
להשיב את נפשי,
להרוות צמאונו שננעץ בתוכי.
לעבור אל הסדר, קושי היום האפור.
חייב
לעצור.
ובן רגע עומד
בליבו של מדבר.
פעימותיו,
פעמיה מתופפים בי,
תיפוף
טיפוף
חטוף.
נמשך בחבלי הקצב העדין
אל מנגינה. בה שוכנת.
מרגיעה שצפים, סערות, כישופים
משכינה בי שלום, ובית,
שורשיו נוקבים אט אט
שכבות סלע אטומות, נוקשוּת, שתיקות.
בואי,
היי לי למלכה,
תני לי את בריתך
שלום.
הרשי לי לבוא אל ליבך,
להסיר המנעול החורק, הכבד, השוקע,
בקדושת הר של נצח
הנסתר בסתר קדמונים.
בואי בשלום
עטרת בעלה
בואי.
כלה.
תגובות